הישראל המכוער
אתמול עוד אמרנו כולנו – שוב הישראלי המכוער מכה. לכולם זה נשמע הגיוני שרותם זינגר אחראי לשריפת הענק שמשתוללת בצ'ילה, שכילתה שטח פי ארבעה מהשריפה בכרמל. ובעצם מה מוזר בזה. הרי שריפות נגרמו רק כאן לא פעם בגלל המנהג להצית נייר טואלט בטבע. בגולן הלכו ככה אלפי דונמים רק בקיץ שעבר.
אבל הבוקר התחילו להתבהר עוד גרסאות. זה לא שהישראלי המכוער נעלם מעל גבי כדור הארץ, להיפך. זינגר אכן הדליק מדורה במקום אסור, אבל עוד לא ברור האם היא הגורם לשריפה. אולי הוא נפל קורבן לחיפוש אשמים מצד הצ'יליאנים, לעורך דין גרוע, או - כמו שאבא שלו מאמין - סתם הלבישו עליו את האשמה בגלל קשיי שפה. כי זינגר הוא בכלל ילד טוב, מלח הארץ, עשה את שביל חוצה ישראל.
אז האמת עוד לא התבהרה – אבל השיפוט המהיר שלנו שוב עבד שעות נוספות. וכמובן שנאחל לזינגר ולעצמנו שינוקה במהרה מכל חשד.
לאיציק אלרוב נמאס
כשאנחנו חייבים מאה שקל לבנק, אנחנו בצרות. כשטייקון חייב מאה מיליון שקל לבנק, הבנק נרתם לעזור לו, גם על חשבוננו, ושוב אנחנו בצרות. אז הסתפקנו בלקטר, אבל לאיציק אלרוב, ההוא מהקוטג', נמאס. עכשיו הוא מסמן מטרה קשה בהרבה – הבנקים. כבר לא מדובר בשני שקלים לגביע. זה גרושים. אלרוב מדבר על אלפים רבים של שקלים שיוצאים מדי שנה מהכיס המשפחתי לטובת הבנקים בכל מיני דרכים. עמלות וריביות הן הפשוטות שבהן.
זהו מאבק ראוי, לא רק על רקע כלכלי, אלא גם על רקע הימים האלה של קרע חריף בין חילונים וחרדים. הנה בא אדם חרדי מבני ברק, ונרתם לטובת הציבור הכללי. הוא מוכיח שלא רק שיש לנו מה ללמוד מהחברה החרדית, אלא שאנחנו זקוקים לעזרה הזאת. עוד לפני שהבנקים הוכנעו על ידי הציבור, כבר הרווחנו משהו במערכה אחרת, חשובה לא פחות.
זמרת המלחמות הולכת לעולמה
באב אל וואד, לנצח זכור נא את מתינו, כי אנחנו לא כל כך טובים בזה. יפה ירקוני הלכה מאיתנו הרבה לפני שהלכה לעולמה, היום בצהריים. שיריה פינו את מקומם כליל כבר מזמן, העולם שממנו באה איננו עוד. שירים בני חמישים ושישים שנה תמיד נדחקים הצידה מפני שירים חדשים – אבל אצלנו הם נארזים בנפטלין ומאופסנים בבוידעם יחד עם יוצריהם, עם שלט גדול – לא לשימוש. החדש של אתמול כבר צהוב מיושן, אז מה נאמר על תרבות בת חצי מאה? יפה ירקוני לא היתה רק זמרת. היא היתה דור והלך רוח, תרבות ופאסון. מותר גם להתפעל מזה לפעמים. אפילו להתגעגע.