לכתוב פסקת פתיחה לשאלון "אנשים" של אילנה דיין מרגיש כמו משימה בלתי אפשרית. אבל הקריירה שלה היא סיפור בלתי רגיל שמספר את עצמו, ועושה זאת טוב כמו שרק סיפור של אילנה דיין יכול. הצלחנו לתפוס אותה לטייק אחד, כשהיא עדיין מלאת מחשבות על הראיון עם הנשיא האמריקני ברק אובמה, ושמענו ממנה כמה דברים שגרמו גם לנו לחשוב.
מה עושה אותך מאושרת?
"דווקא לזה יש לי תשובה משבוע שעבר. יצאתי מהבית לנסיעה נורא לחוצה ונורא מתוחה עם המון חוסר ודאות, והגעתי לאן שהייתי צריכה להגיע ופתחתי את הטלפון הנייד, והיה שם ווטסאפפ מהבת הגדולה שלי, מיעלי, והיא כתבה לי: 'אמא, תנשמי, יהיה בסדר'. זה עושה אותי מאושרת".
מה מכעיס אותך?
"מכעיסים אותי דברים כל כך טיפשיים שאין טעם לדבר עליהם. הדברים הכי טיפשיים בעולם יכולים להוציא אותי מדעתי ורק אחרי הרבה זמן אני מבינה שזאת היתה טעות לכעוס".
זיכרון ילדות בלתי נשכח
"יש לי תקלה עם הילדות, מאחר שהילדות שלי היתה בארגנטינה והרבה שנים סיפרתי לעצמי שנולדתי בישראל, פשוט מחקתי את הילדות, אין לי זכרונות משם. אבל כן, האמת, אני חושבת שאני זוכרת, אלא אם כן שחזרתי את הזיכרון הזה, את הלילה שנחתנו בישראל. זה היה ה-31.12.1970. אני זוכרת שנתנו לכולנו תעודות זהות, ולכן לכל המשפחה יש מספרים רציפים. את זה אני חושבת שאני זוכרת".
מה היתה העבודה הראשונה שלך?
"אני עבדתי עם ילדים, במעון של ילדים במצוקה, באיזשהו קיץ, אני כבר לא זוכרת, כנראה בין כיתה ו' לכיתה ז', ואני זוכרת שהרגשתי שאני עושה עבודה נורא חשובה, אבל זה היה נורא משעמם, זאת האמת, וכל יום חיכיתי שכבר ייגמר היום ואני אקח את האוטובוס הביתה".
ההופעה הראשונה בטלוויזיה?
"אני זוכרת שראש הממשלה שמיר בירך אותי בתחילת הראיון, 'שיהיה לך בהצלחה, זאת פעם ראשונה שאת מגישה את ערב חדש', ונתן איזה קומפלימנט".
"בדיוק לפני חמש שנים אבא שלי נפטר, ורק אחר כך הבנתי למה אנשים מתכוונים כשהם אומרים שבכל זאת הוא ממשיך להיות איתך. אני יודעת מה הוא היה אומר על הניצחון של ביבי בבחירות, ואני יודעת מה הוא היה אומר על איזו טעות טיפשית שעשיתי בשידור, ואני יודעת מה הוא היה אומר אחרי תכנית שהוא בדיוק היה מבין מה הדברים שלא עבדו שם. אני פשוט, אני לא רוצה להגיד 'בדיאלוג איתו' כי זה באמת טיפשי, אבל הוא איתי".
האם טלוויזיה יכולה לשנות מציאות?
"כן, היא יכולה, אבל אין שום חוקיות לדבר הזה. זאת אומרת, אנחנו לפעמים משדרים כתבה ומתפלאים שההשפעה שלה הולכת לכיוון בלתי צפוי, ולפעמים התחקיר הכי מהדהד עובר כמו אדווה על פני המים. ולפעמים, וזה משהו שאני תמיד זוכרת, כתבה של אורלי וילנאי לפני, אני לא זוכרת, שבע שנים, שמונה שנים, על שיכון מת לנפול בקרית גת, שהיחידים שנשארו בו זה קשישים שפשוט אין להם לאן ללכת, אבל המקום ממש מתפורר להם על הראש, ואני זוכרת שמה שקרה למחרת, שבאו כמה חברה צעירים מקיבוץ רמת הכובש, ובנו דלת לקשישה שלא היתה לה אפילו דלת. ואמרתי לעצמי, גם זאת השפעה של השידור".
מה למדת על יחסי ישראל ארה"ב?
"אני חושבת שעומק השבר, קודם כל, הוא יותר גדול ממה שחשבנו. אבל הרבה מאד דברים שאנחנו מגלים במהלך העבודה על התכנית הזאת נוגעים לסיפור של שני אנשים. של איש אחד שקוראים לו ברק אובמה, שנולד בהוואי ונשם את מרטין לותר קינג כל החיים שלו ורגיל לשאת ולתת עם העולם, רגיל להיות בדיאלוג. ואיש אחד שקוראים לו בנימין נתניהו, שנולד בירושלים ולחם בסיירת מטכ"ל, וחי במידה רבה חיים של עימות ושל קונפליקט, ושל תפקיד שהוא לקח על עצמו להזהיר מפני הקטסטרופה שעומדת להגיע. והסיפור של שני האנשים האלה, והמפגש ביניהם, הוא סיפור מרתק, לא פחות ממה שהוא סיפור מדאיג".
איזה חלום מקצועי עדיין לא הגשמת?
"טוב, אם עוד לא הגשמתי אותו אז כנראה שאני לא יודעת מהו. אבל זה הסוד של המקצוע הזה. הסוד של המקצוע הזה הוא שאני מוצאת את עצמי כל כך הרבה פעמים מתיישבת מול מישהו, וזה לא משנה, זה יכול להיות טרוריסט באפריקה, זאת יכולה להיות אמא בשכם, זאת יכולה להיות קיבוצניקית מהצפון וזה יכול להיות עורך דין של ראש הממשלה לשעבר. זה יכול להיות כל מיני אנשים שאני יושבת מולם ופתאום אני שומעת משהו שאני לא מאמינה שהם מספרים לי. ולכן הסקרנות לקראת הדבר הבא, זה, אני חושבת, הדבר העיקרי. וגם היכולת להתרגש. להתרגש ממה שקורה לנו מול העיניים, ולהתרגש מאנשים שמוכנים לשתף אותנו בזה".
"אנשים"- ימים א'-ג', 18:50