כמו לא מעט חולי קורונה, ריקי סיטון, אם לתשעה מבני ברק, הבינה לראשונה שמשהו לא בסדר כשאיבדה את חוש הריח. "בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת, שהאוכל מקולקל", תיארה סיטון ב"פאולה וליאון", "בא' באלול שלחתי שישה ילדים למוסדות החינוך והייתי שיכורה מאושר. יחי החופש. מתוך תחושת אחריות הרמתי טלפון לרופאה ואמרתי לה - 'דוקטור, זה בטח שטויות, אבל אני מדמיינת לפעמים שאני לא מריחה'".

"הרופאה אמרה לי 'לכי תעשי בדיקה, מה אכפת לך?'. הלכתי להיבדק במתח שאולי אכניס שש כיתות לבידוד. זה מטורף", המשיכה סיטון, "שלחתי את הילדים למוסדות החינוך באותו יום כי לא עלה בדעתי שיש לי קורונה. נבדקתי ויצאתי חיובית. ברגע הזה העולם מתבלבל לגמרי, כל מה שמוכר וידוע מתאפס בשנייה".

מה עשית באותו הרגע?
"החזרתי הביתה את הילדים ולמזלי, כולם יצאו שליליים. הבנות הגדולות יצאו חיוביות. בגלל הקושי להפריד בין המאומתים למבודדים - אפשר לעשות את זה שעה, שעתיים, יום, יומיים, אבל אי אפשר יותר מזה, הבנתי שהכי נכון זה לצאת מהבית למלונית. השארתי בבית את בעלי והבנים, כשהתינוקת היונקת ושתי הקטנטנות הגיעו איתנו".

איך עברו עלייך הימים הארוכים במלונית?
"זו הייתה תקופה מאוד מעניינת. היו קשיי קליטה, היה נורא מבלבל להגיע למקום חדש כשאין לך מושג איפה מכונת הכביסה ואיפה המייבש. אחר כך יצרנו מין גרעין משפחתי שכזה וקבוצה שקראנו לה 'חולים ונהנים ניר עציון'. הקבוצה שלנו פעילה ומאוד מחוברת".

את שותפה בקבוצה של מתנדבים שמבקרים חולי קורונה.
"הבנו שיש המון חולים שהם פוטנציאליים להתנדבות. תופעת הלוואי הכי קשה של הקורונה היא הבדידות הנוראה. לי יש יתרון כי אני פחות חשודה בהידבקות ופחות חשודה כמדבקת. הכניסה לחולים נעשית במיגון מלא, כמו הצוותים הרפואיים. הייתי ביום הכשרה וזה תהליך".

את קוראת למחלימים נוספים להצטרף אליכם.
"אנחנו רוצים לאסוף כמה שיותר אנשים שהחלימו ורוצים להיכנס למחלקות. אנחנו מרכזים את המידע בקבוצת הפייסבוק של 'חברותא'. אפשר להיכנס ולמלא שם שאלון שמיועד למי שהחלים ורוצה להתנדב כדי להפיג בדידות ולתווך בין משפחות לחולים".

מאז פרוץ מגפת הקורונה, נשמעת ביקורת רבה על הקהילה החרדית ומוטחות בה האשמות על כך שחבריה מזלזלים בהנחיות ולא מקפידים עליהן. לדברי סיטון, מדובר בקומץ אנשים בעוד שרוב החרדים כן שומרים באדיקות על ההנחיות. "אלה קבוצות קטנות בתוך הקהילה החרדית. יש קבוצות כאלה בכל מקום, רק שהן לא צבועות בצבע מאוד חד וברור", הסבירה סיטון.

את מרגישה יחס שונה בגלל התדמית הזאת שנוצרה?
"אני לא חשודה בהתבכיינות, עיסוקי היום-יומי הוא ביחסי חרדים-חילוניים, יש לי חברים חילוניים ואני חיה עם זה מצויין, אבל אני יכולה לומר בפה מלא שבתקופה האחרונה אי אפשר שלא להרגיש שבשנייה שאת מתיישבת, מישהו זז. כשאת מגיעה לתור, מישהו זז. אני מרגישה את זה בצורה מאוד ברורה".

אולי מפחדים להידבק?
"אני יכולה להבין את הפחד הזה, אבל בתור מי שגרה בעיר חרדית ושהמשפחה והחיים שלה שם, אני רואה בצורה מאוד ברורה שרוב הציבור שומר ונזהר. כשמסתובבים ברחובות בני ברק רוב האנשים עם מסיכות, כשנכנסים לסופר כולם מודדים חום, הכרוז כל שתיים-שלוש דקות מזהיר לשמור מרחק. אלה שלא עושים את זה, זה מאוד מאוד שולי".