אורטל ורוסתם מאילוב-כהן מחנכים את ילדיהם בחינוך ביתי. הם הציגו לראשונה את גישת החינוך שלהם בפרק האחרון של "מבחן ההורים הגדול" והעניקו הצצה לתא המשפחתי המכיל זוג הורים ושני ילדים - עמנואל ואביתר. הם צלחו את המשימות השונות, ביניהן אתגר הבנג'י, וכעת הם כותבים בגילוי לב על הגישה שלהם להורות ובעיקר לחיים.
כשילד נולד יש לו הסכם מובנה עם אלוהים, הכל נסלח. מרחפת מעליו הילת הילדותיות ובשמה הוא רשאי לפלח, לרמות, להתחצף, להתחרט, לוותר, לסרב, לבייש ולצחוק. האמת? אנחנו מתגעגעים להגנה הזו. מתגעגעים לימים שאנחנו לא הדוגמה של, שהזמן לא שווה כסף ולא יקרה כלום אם פשוט נשאר במיטה היום ונתפנק.
כשילד נולד הוא לא יודע מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה לא, הוא מבין את כל אלו תוך כדי תנועה. הוא לומד מחיקוי, מההערות שלנו, ההורים, ומהמציאות שפוגש, מה שנקרא - החיים. כמובן שמאז ומתמיד היו יוצאים מן הכלל, כאלו שהשלב הילדי שלהם עבר מהר - ובגיל צעיר מאוד כבר הפכו לאנשים קטנים, מתורבתים, מאופקים ומצוינים, כאשר עם השנים אנחנו מזהים יותר ויותר מצוינים.
במיוחד בעידן הרשתות החברתיות, כולם פתאום צריכים ורוצים להצטיין. להיות הכי יפים, הכי חכמים, הכי עשירים והכי טובים. האשליה הזו כל כך משכנעת שכבר אין יותר ילדים ברחובות, כולם ברשת. שם, כולם רוצים שהילדים שלהם יהיו מצויינים ושכולם יראו שהילדים שלהם מצויינים. ברשת, הכל מצוין.
אלא שבחיים עצמם, אלו שנמצאים מחוץ לרשת, אנחנו לא בוחרים מה להציג, מוצג מה שפשוט יש. יש לנו ילדים, מהזן הילדי והבריא, ואנחנו לא שולטים על הטנטרום הקרוב, הוויכוח הבא או אוצר המילים שלהם. ומה הדבר העצוב? שכל כך התמסכנו ששכחנו איך ילדים באמת אמורים להתנהג.
אנחנו מסתכלים עליהם ושופטים אותם כאילו והם מבוגרים הבוחרים בהיגיון מובנה ושקול את הצעדים שלהם. לא כאילו הם יצורים תמימים, ראשונים וסקרנים שרוצים לבדוק, לחקור ולשחק. באופן ביזארי מדאיג אותנו שילד חצוף יגדל להיות עבריין, ילד שמסרב לסדר את החדר שלו יגדל להיות פרזיט. יש לנו אפס חמלה בתהליכים חינוכיים.
רבותיי, אין מצוינות ללא כישלון, ואין תוצאה ללא דרך. כדי להבין נועם ורוך, חובה להיפגע ולפגוע. כדי ללמוד גבולות צריך להרגיש שהיציאה מתוכם לא מטיבה. השיפוטיות שלנו, ההורית, האישית וגם החברתית עושה עוול גדול לילדים של היום. היא לא מאפשרת להם להיות, אלא לעסוק כל הזמן במה זה אומר עליהם או על המבוגרים שיהיו - וזה עלול לגרום לנו לוותר עליהם מהר מדי ולקבל פטור מאמונה באנשים הטובים שהם יכולים להיות".
אנחנו מסרבים לראות בהם חצופים ומעדיפים להתפעל מהאסרטיביות וממטבעות הלשון. מתעקשים לא להעיר על הבלגן כי אנחנו זוכרים עד כמה הוא הרגיש לנו מסודר כשהיינו ילדים - ובוחרים לראות את הצורך בסוכריה הספציפית הזו כאן ועכשיו, כתשוקה עזה מלאת חיות ושמחה.
מכל השיעורים שאולי היינו יכולים או צריכים ללמד אותם, החשוב מכל, זו הידיעה שאנחנו מאמינים בהם. במבוגרים טובי הלב, המוכשרים והנדיבים שיהיו. בסופו של דבר, הכל עניין של פרספקטיבה.