הילדים שלנו כמראה: נדרש לנו, ההורים, המון אומץ כדי להודות בפני עצמנו שכל ילד מוציא מאיתנו תחושות שונות שהרבה פעמים אין לנו שליטה עליהן. רק מהמקום של ההבנה הזו, אפשר להתחיל להתמודד עם הדבר, להסתכל על התמונה במשקפיים אחרות או לאזן אפילו את הסיטואציה.
עינת נתן, מדריכת ההורים המובילה בישראל ומי שמלווה מקרוב את הזוגות של "מבחן ההורים הגדול" (הגמר במוצ"ש אחרי החדשות, קשת 12), מודה כי לפעמים היא מרגישה שהתפקיד של ילדיה בחיים שלה הוא להעביר לה מסר לגבי מה שחשוב וכעת, היא מסבירה בסדרה המלווה של התוכנית ב+12 כיצד נהיה הורים טובים יותר לילדנו.
>> לצפייה בפרק המלא של "להיות הורים טובים יותר ב+12
- התנהגות כשפה
ההתנהגות של ילדנו היא שפה, ורבות הפעם בהן הורים מגיבים להתנהגות עצמה מבלי לשאול את עצמם מה עומד מאחוריה. "הורים לא שואלים את עצמם, מה הילד שעוד אין לו היכרות פנימית עמוקה, שלא סיים את התפתחותו, מנסה להגיד להם. איך הם יכולים לעזור לו, הרי רובנו מגיבים למוקות האלה במגננה איומה או ברגשי אשם, זאת ההתמחות של כולנו", מסבירה נתן. - רגשות אשם
רוב ההורים רוצים לייצר תנועה של שינוי מול הצרכים של הילד, אבל במבחן המציאות רובנו עסוקים באג'נדה שלנו, או שאנחנו לא מבינים שברגע זה קיבלנו פנייה אמיתית המבטאת צורך של ילד. "גם אם הם מבינים שהם קיבלו את הפנייה הם לוקחים את זה למקום של רגשות אשמה, התגוננות, מיסוך - מנגנון הגנה", אומרת נתן. - משוב
ברגעים בהם הילד נותן את המשוב כי לא מתייחסים אליו מספיק, לא מחבקים אותו, על ההורים לבחון את המצב. "אני כהורה אומרת 'אוקיי תלונתך התקבלה, אני מקימה וועדת חקירה פנימית. אם בוועדה יוצא כי הוא צודק ואני ההורה הנוקשה מדי, הטרוד עם הקמט בין הגבות, אז אני רוצה לייצר איזשהי תנועה של שינוי - לא מהפך, אלא שינוי", מוסיפה נתן. - פייק איט אנטיל יו מייק איט
עם ילדים שפחות קל לנו איתם, שלא נאמר קשה לנ, השריר שלנו מפסיק להיות מימון, שלא נאמר אנחנו מוותרים עליהם. "אין דבר יותר נורא מילד שאומר בבגרותו: 'ויתרו עליי, לא ראו אותי, שום דבר שעשיתי לא זכה לתגובה כמו שאחותי זכתה'. עכשיו החזית הקשה היא לזהות את אותם כפתורי הפעלה, את אותם טייסים אוטומטים ששולחים אותנו להגיב לילד מסוים בצורה שאחר כך מייסרת אותנו". - סיפור עמוק
הסיפור שלנו מול כל אחד מהילדים הוא סיפור הרבה יותר עמוק, הוא הולך אחורה לבית שממנו הגענו, לפצעי הילדות שלנו, לרמת המודעות ולפרשנות שנשתלה בנו מזמן, נתן מסבירה זאת על ידי הדוגמה הבאה: "שכילד מסוים לא מקשיב, ואני מרגישה שהוא מוחק אותי כי אני הופכת להיות הילדה הקטנה שלא ראו אותה לתפיסתה - ואז אני מגיבה כמו אריה פצוע. זה משחק מרתק של מערכת שמש שלמה, פאזל משפחתי רב דורי - שבשנייה שמתחילים לראות אותו, אי אפשר להפסיק". - אם מדברים על הפער הכל נהיה הרבה יותר פשוט. אם אנחנו אומרים להם שאנחנו לא רוצים להיות ההורים שצועקים, ועל כל פעם שצעקנו אנחנו מתנצלים, מניחים את הכוונות שלנו על השולחן, זה החינוך האמיתי.