אחיות הגורל: מריאנה וולנטינה ורשבסקי גדלו מבלי לדעת שישנו סוד המחבר ביניהן. חיים שלמים הן היו קרובות כל כך, אך באותה נשימה רחוקות שונות אור זו מזו - עד שפרצה המלחמה באוקראינה ודווקא כשהן איבדו את הכל, הן זכו אחת בשנייה. הערב (ג') שתי האחיות שחייהן השתנו בתפנית גורלית, גוללו את סיפורן הבלתי ייאמן בפני נסלי ברדה בתוכניתה "אחד למיליון".
כשמריאנה הייתה בת שלוש, הוריה התגרשו - והיא ואמה עברו לדירה אחרת הממוקמת בקייב, אוקראינה. עם הזמן, הקשר עם אביה נחלש ועד היום הזיכרון המרכזי שלה ממנו, הוא הזמן שבילתה עימו במועדון היאכטות המקומי. גם ולנטינה נולדה בקייב, וגם היא זוכרת את הזמן שבילתה עם אביה במועדון המדובר. "היינו שטים בים, זה היה זמן האיכות שלנו", שחזרה ולנטינה שגדלה כבת יחידה.
"זה היה רגוע, מלא בנשמה - זה היה הזמן שלנו", המשיכה לספר ושיתפה, "תמיד חלמתי על אחות גדולה שתשמור עליי, מישהי לשחק איתה, לספר לה. יום אחד ראיתי באלבום תמונות ילדה קטנה עם כובע על הראש. שאלתי את אמא ואבא מי זאת, הם לא ענו לי, עזבתי את זה. אבל משהו בפנים נשאר".
מריאנה וולנטינה גדלו בקייב הגדולה עם גורל משותף. הן לא ידעו שיש להן אבא אחד שעזב משפחת אחת ואז הקים אחרת - לא ידעו אחת על השנייה. הן גדלו, התבגרו ומריאנה הפכה למורה בגימנסיה וולנטינה לעובדת בבנק. הן הקימו משפחה, הפכו לאימהות בעצמן ובמקרה, את שם המשפחה היהודי - שתיהן בחרו לשמור גם אחרי הנישואים. יתרה מזאת, כל אחת מהן שלחה את הבנים שלה ללמוד בישראל, כשהחיים בקייב עוד היו שלווים - אלא שאז הכל השתנה.
"ב-20 לפברואר בשעה חמש בבוקר פרצה מלחמה. זה היה כל כך מפחיד, את לא יודעת מה יקרה ומה יקרה למשפחה שלך. באותו יום גיליתי שחברה שלי נרצחה, טנק רוסי נכנס, זה היה מתחת לבית שלה", אמרה מריאנה וולנטינה הוסיפה: "שמעתי בומים, אזעקות בלי סוף, פצצות, מטוסים הפציצו מהאוויר, זה היה מאוד רועש ומפחיד. המחשבה הראשונה הייתה מה לעשות? היה צריך להשיג מים, להטעין את הטלפונים, לא היינו מוכנים בכלל לסיטואציה הזאת. המרתפים עלו על גדותיהם, היינו ללא מקום מחסה ואם זה היה נופל בבית שלנו, כולנו היינו מתים שם – זה היה הופך לקבר אחים".
מתי הבנתן שאין ברירה וצריך לברוח?
ולנטינה: "כשהתחילה אש ברחובות, את לא יודעת אם מחר בבוקר תהיי בחיים".
מריאנה: "הבן שלי התקשר, התחיל לצעוק: 'אמא בואו אליי, בואו לישראל', לא הייתה ברירה".
ולנטינה ומריאנה, שתיהן יחד וכל אחת לחוד, החליטו להימלט מאימת המלחמה בתקווה למצוא מקלט. שתיהן ידעו כי את אבי ילדיהן ייאלצו להשאיר מאחור - בשל העובדה כי גברים נדרשים להילחם ואינם מורשים לעזוב. לא היה אפילו זמן לפרידה ראויה. "ידעתי מה המטרה, אבל לא ידעתי איך", סיפרה ולנטינה ומריאנה הוסיפה: "לקחתי קצת אוכל, דרכון ותעודת פטירה של אבא".
כל אחת נמלטה בדרך אחרת - מריאנה ברכבת וולנטינה במכונית, ברחו מערבה וקיוו להצליח להגיע לאחד ממרכזי החירום של הסוכנות היהודית שנפתחו על גבול פולין כדי לסייע לפליטים. אבל אז, בבת אחת, הרוסים הגבירו את האש וכיוונו אותה לא רק על החיילים האוקראינים, אלא גם על האזרחים שניסו להימלט. "נסענו בשביל, ואז נשלחה הודעה שהגשר פוצץ והיינו צריכים להסתובב", סיפרה ולנטינה, "מכוניות חסמו את הדרכים, הציבו גם גדר כדי שהטנקים לא יצליחו להיכנס לקייב".
"נסענו ומטוס הפציץ את הרכבת. בעלי לא ידע על איזה רכבת עליתי, אף אחד לא ידע, את מפחדת שאת פשוט תיעלמי ואף אחד לא יידע לאן נעלמת, את לא קיימת, פשוט לא קיימת", אמרה מריאנה והוסיפה ולנטינה: "בדרך היו פצצות, יריות, פחד. את לא יודעת אם מחר בבוקר את תהיי בחיים".
שתיהן נלחמו על חייהן, אבל מיום ליום התנאים נעשו קשים יותר, וההימלטות של כל אחת מהן הפכה למסע ייסורים. בראש, התרוצצה רק מחשבה אחת - לשרוד. "החיים שלנו נהרסו, העתיד שלנו. כשאת נמצאת במקום כזה שחור אי אפשר להאמין שנס כזה יקרה לך", אמרה מריאנה.
מריאנה וולנטינה הגיעו בשארית כוחותיהן עד לגבול המערבי של אוקראינה ליד פולין. "התמקמנו על מעברי הגבול עם אוהלים, שכפ"צים, עמדנו בגבולות והם פשוט הגיעו וראו דגל ישראל", סיפרה אמירה אהרונוביץ, מנכ"לית הסוכנות היהודית.
השתיים כבר היו קרובות מאוד לחצות את הגבול, להגיע למקום בו ניתן סוף סוף לנשום לרווחה, אבל ברגע האחרון – ולנטינה נתקעה מאחור לאחר שמריאנה הצליחה לעבור לפולין. "התנועה הייתה מוגבלת, על כולם נאסר לצאת החוצה, כל מי שהיה ברחוב היה יכול להיעצר על ידי המשטרה", אמרה.
בעוד שוולנטינה כבר נקלטה במרכז הסוכנות היהודית ונערכה לעלייה לישראל, היא לא תיארה לעצמה איזו הפתעה חיכתה לה מעבר לפינה. מריאנה הייתה דרוכה, חיכתה בקוצר רוח שיקראו לה לעלות לטיסה לישראל. "חיכיתי לטלפון ולא התקשרו, אחרי שלושה-ארבעה ימים התחלתי להילחץ", אמרה.
זו הייתה טעות מקרית שעיכבה את מריאנה בכמה ימים - אבל סנכרנה אותה אל ולנטינה שבדיוק עברה גם היא את הגבול והתייצבה לאותה טיסת חילוץ לישראל. "התחילו לקרוא שמות, שמעתי ורשבסקי, קמתי. אחרי שנייה הוסיפו 'ולנטינה', וחשבתי, 'מה? שוב טעו ולא רשמו אותי?' אחרי כמה רגעים ראיתי אישה שבאה לנציג של הסוכנות, הסתכלתי עליה. שאלתי את עצמי: 'מי זו עם שם כמו שלי?', אחרי כמה רגעים אמרו 'ורשבסקי מריאנה', נרגעתי שאני רשומה, אבל זה היה לי מוזר - אין הרבה ורשבסקי, הבנתי שאני חייבת לברר מי זאת האישה הזאת"., סיפרה.
"הקריאו את שם המשפחה 'ורשבסקי' פעמיים, הסתכלתי לראות מי זה. ראיתי את הילדה הקטנה מאלבום התמונות", אמרה ולנטינה, "היו לה את אותן העיניים, אחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין זוכרת את הילדה ההיא מהאלבום. התקרבתי אליה, ראיתי שיש לה ביד מסמך של אבא שלי".
>> לפרק המלא של "אחד למליון" ב+12
"היא שאלה: 'זו התעודה של בוריס ורשבסקי?', עניתי 'כן'", המשיכה מריאנה וולנטינה הוסיפה: "אמרתי למריאנה שזה אבא שלי גם. הבנתי שזו אחותי הגדולה שכל כך חיפשתי וחלמתי עליה. אמרתי לה: 'מזל טוב, אנחנו משפחה'. היא הופתעה מאוד". "הסתכלתי לווליה (ולנטינה) בעיניים, וראיתי את הנפש שלה. הרגשתי טוב בלב שלי, וליה אחות שלי", סיכמה מריאנה.
"באותו הרגע חוסר הוודאות נגמר בשבילי – זו הייתה כזו הפתעה, בניגוד לכל השליליות הזאת של המלחמה והאימה השחורה, קיבלתי אחות", הוסיפה מריאנה וולנטינה אמרה: "הבנתי שהחיים שלי הסתדרו כמו פאזל, יש אותי ויש את אחותי, ויש משפחה שצריכה להיות ביחד. התחבקנו, בכינו, זה נס – ממש נס".
וכך, באמצע אימת המלחמה, בין הפליטים הרבים שניסו למצוא מקום מבטחים, שתי אחיות שכנראה שלא היו נפגשות לעולם - מצאו זו את זו. "היו לי מיליון תחושות, רציתי להכיר את וליה (ולנטינה) מיד, לשאול אותה שאלות ולהקשיב לכל התשובות שלה. להבין איך היא חיה, לספר לה איך אני חייתי. יש רצון להכיר אחת את השנייה בצורה היטב – בזמן קצר", אמרה מריאנה וולטינה שחזרה: "התחלנו לבכות, מהמקום הזה שהייתי בו כל כך לבד – פתאום הייתה לי אחות, פתאום הבדידות הפכה למשפחה אחת גדולה. כל כך רציתי להתחלק בשמחה הזאת, שאמרתי: 'חכי', רצתי לסוכנות עם דמעות ואמרתי: 'אתם יודעים מה עשיתם? אתם מצאתם לי אחות'. הם לא האמינו". "העובדת כמעט התעלפה כשבאה אליה ולנטינה ואמרה לה: 'מצאתי את אחותי'", הוסיפה אמירה אהרונוביץ, "יצא לי לחשוב על שאולי אם לא הייתה מלחמה, אז הן לא היו מוצאות זו את זו לעולם".
מאותו רגע, ולנטינה ומריאנה לא נפרדו – הן עלו יחד לישראל, התאחדו עם הילדים שלהן ובנו יחד חיים חדשים כמשפחה. "מהרגע הזה אני ווליה (ולנטינה) כמו דבק, ממש התחברנו", אמרה מריאנה, "מאז שאני ווליה בישראל, אנחנו לא נפרדות, אנחנו ביחד".
ובתוך כל זה מריאנה וולנטינה, מנסות עדיין להבין איך זה יכול להיות שדווקא כשעולמן התרסק, ההימלטות על חייהן היא זו שהובילה אותן בדיוק בלתי נתפס - זו אל זרועותיה של אחותה. "משהו לא ברור משך אותנו אחת לשנייה, כל כך הרבה קרה כדי שהפגישה הזאת תתקיים, שזה לא יכול להיות במקרה", אמרה מריאנה, "זה הגורל. יכולנו ללכת לוורשה, לבוקרשט, לכל מקום. יכולתי לבוא מוקדם יותר, היא יכלה לבוא מאוחר יותר - ולא היינו נפגשות לעולם".
קרה לשתיכן דבר בלי יאומן, איך את מסבירה לעצמך את מה שקרה?
ולנטינה: "אבא שלי שלח לי את מריאנה, זה באמת נס שלאחר מותו, במהלך המלחמה, הצלחנו למצוא אחת את השנייה - חבל שהוא לא חי כדי לראות את זה. הורים תמיד חושבים על הילדים שלהם ואבא שלנו משם חיבר בינינו, כדי לעזור לשתינו, שאולי נמצא איזה איזון בחיים אלה - ושהמשפחה שלנו תהיה גדולה וחברותית מו שהיה צריך להיות מההתחלה. היא (מריאנה) הגשימה לי את החלום לאחות גדולה בחיים שלי, היום היא האדם הכי קרוב אליי בארץ, אחרי הילדים שלי".
מריאנה: "ולנטינה היא השמש שלי".
מה החלום שלכן לעשות ביחד כאחיות?
מריאנה: "לחגוג את הניצחון של אוקראינה, לחגוג בחתונות של הילדים שלנו".
למריאנה וולנטינה יש הרבה חלומות, הן מנסות לבנות כאן עתיד, אבל הן מתגעגעות כל הזמן לקרובי המשפחה והחברים שנשארו במולדת המופגזת, באוקראינה. למריאנה יש שם בעל, אצל ולנטינה זה בן הזוג לשעבר ואבי ילדיה. וישנה גם התמודדות עם שאלה לא פשוטה, שלא נותנת להן מנוח.
בלי המלחמה יכול להיות שלא היית פוגשת את אחותך, את חושבת על זה לפעמים?
מריאנה: "כן, זה נורא, מלחמה זה סיוט – אבל יש לי מתנה. אנחנו לא יכולים לחשוב 'מה יקרה אם', איבדנו הרבה אבל הרווחנו אחת את השנייה".