"היא אמרה לי 'אבא אני מתנצלת'. התחננתי אליה"

את ברק סרי אנחנו רגילים לראות ולשמוע בפאנלים של ערוץ 12, בתור יועץ אסטרטגי ופרשן פוליטי וכאחד שמדבר דברי טעם. במשך כעשר שנים לא סיפר לאף אחד ממקורביו על ההתמודדות האישית שלו ושל בתו יובל ז"ל שהייתה מתמודדת נפש. שבוע לאחר ששלחה יד בנפשה, הגיע סרי לריאיון אישי אצל אופירה ולוינסון על מנת להעלות את המודעות לקושי שחווים המתמודדים ובני משפחתם.

"שמרתי בתוכי ואף אחד לא ידע, רציתי לשמור עליה. אני מכיר את החברה, יש סטיגמות": "זה פרץ בצבא. היא התקשרה אליי והתחילה לבכות" מספר סרי, "הלכנו לפסיכולוג שלא ידע איך להתמודד איתה כי מתחילת הפגישה ועד סופה היא בכתה. הבעיה הגדולה של יובל היא ההתכחשות למחלה, היו אבחונים של דיכאון ו-OCD ובסוף אובחן אצלה מאניה דיפרסיה. שמעתי ממנה אלפי פעמים שהיא לא חולה, שהפרופסור טעה". 

"היא גרה איתי לבד, הילדים גדלו ועזבו את הבית ואני נשארתי איתה. אתה יושב לידה ואין לך מה לעשות, במחלות אחרות יש משככי כאבים, כאן אין. אתה יושב מבוקר ועד לילה ליד הבת שלך שבוכה, המחשבות עושות לה כל כך רע ואין מזור או אפשרות לעכל".

זה ידוע שבמצבים כאלה כשפסיכיאטר ואנשי מקצוע אחרים מעורבים - חשוב להתמיד ולא לזלזל בטיפול תרופתי שניתן, למרות שלפעמים נראה כי המצב מתאזן ואפשר להפסיק. "היא התכחשה למחלה והפסיקה לקחת את התרופות. היו לה משברים מאוד קשים, שלושה חודשים שהיא ישבה בחדר ובכתה מבוקר ועד לילה כשהראש עם מחשבות אובדניות. אז היא כבר הבינה שהיא חולה אבל כשיצאה מהמשבר היא יצאה לחיים ושכחה. כל השנים האלה, כשהיה טוב היה מצוין, היא ילדה אהובה עם מאות חברות וחברים, שטותניקית, רוקדת וצוחקת, אבל כשהיה רע זה היה הכי רע בעולם".

"אמרתי לה שהמחלה שלה זה כמו סוכרת או אפילפסיה.  'כמו החולים בזה - גם את מקבלת טיפול'. לפני כשנתיים היא החליטה שהיא לא צריכה יותר כדורים והפסיקה לשלושה שבועות, היא כתבה לפסיכיאטר שלה והוא כתב לה 'להחלטתך'. באופן שהתפרש לה כגושפנקא לכך שהיא יכולה להפסיק עם הטיפול. כעסתי עליו וגם אמרתי לו את זה, הוא הגיע לשבעה ואמר שלא ישן כל הלילה, הסביר שההכחשה הזאת של המחלה היא מה שהיה בבסיס העניין".

היה לך פחד שהיא תשים קץ לחייה?
"בפעם האחרונה, כשהיא הלכתה אל מותה היא אמרה לי 'אבא אני מתנצלת'. התחננתי אליה שתחזור למסגרת כי חיכינו לטיפול שהיה אמור להתחיל. אמרתי לה 'אני מתחנן תחזרי', והיא אמרה לי 'אבא אני רוצה למות, תבין אותי, אתה לא מבין כמה סבל, קצתי בחיים האלה, אני רוצה ללכת לעולם אחר שיהיה לי יותר טוב'. לא חשבתי על התאבדות, אני איש אופטימי, רציתי שהיא תקבל את הטיפול כי חשבתי שיעזור, אבל היא כבר קיבלה החלטה. אנשי מקצוע ורופאים שדיברתי איתם אמרו לי שכשאדם מקבל את ההחלטה הזו אף אחד לא יכול לעצור אותו, זה כמו צונאמי שעובר בכל הגוף. בשיחה האחרונה שלנו היה בה שקט, זיהיתי בקול שלה שלווה והשלמה. היא לא בכתה וצעקה, אלא אמרה 'אני רוצה ללכת לעולם שיהיה לי טוב, אני לא מסוגלת יותר להיות כאן'".

אתה מבין את ההחלטה שלה?
"היו לנו המון שיחות נפש, יש לי ארבעה ילדים ועם יובל הייתי 97% מהזמן. היא כל הזמן פלירטטה עם המוות, אנשים שנהרגו ומתאבדים זה דבר שהיא כל הזמן דיברה עליו. היא אמרה לי 'אני לא יכולה לעשות לכם דבר כזה, אני יודעת כמה מוכי צער תהיו, אם זה לא היה זה הייתי הולכת'.

בשבעה של יובל ישב בכיר במשרד הבריאות שאמר שעד סוף שנת 2025 אין תורים, לדעתך יש במדינת ישראל מספיק עזרה למתמודדי נפש?
"לשבעה באו הנשיא, יושב ראש הכנסת ואפילו שר הבריאות, ניסיתי להסביר להם את זה. לפני חודש דיברתי עם אותו בכיר, שיתפתי אותו במצבה ושאני רוצה להחליף רופא. הוא אמר לי 'ברק אל תעז להחליף אותו, אין פסיכיאטרים'. מי שבא מהמגזר הציבורי ומבקש טיפול, אני קובע לו לאוגוסט 25'. זה המצב, זה הטיפול".

• אופירה אסייג