סיפורו של איציק סעידיאן הצליח לטלטל מדינה שלמה. הזעקה ארוכת השנים שלו בתור מי שחווה פוסט טראומה קשה שנותרה ללא מענה, הביאה אותו לבצע מעשה עצוב, כואב ובלתי נתפס ולהצית את עצמו.  במזל עצום הוא הצליח לשרוד, עבר שיקום ארוך, מורכב ומלא בייסורים והערב, הוא מגיע לריאיון אצל "אופירה וברקוביץ'" (שישי, 18:00, קשת 12), רגע אחרי שהשתחרר מבית החולים ועונה על השאלה המורכבת ביותר - האם יש בו חרטה?

את התמיכה, החיבוק וההכרה שהוא מקבל מהמדינה היום, סעידיאן "הרוויח" כששילם מחיר כבד בנפשו ובגופו. לאחר ההצתה הוא התגלגל תקופה ארוכה בין חיים למוות, במצב קשה מאוד עד שיצא מכלל סכנה והחל בהליך שיקום ארוך ומייגע. כשהוא נשאל על ידי אופירה האם הוא מתחרט על המעשה בגלל הכאב שנגרם למשפחה שלו, הוא עונה בקול חנוק: "זו חרטה מאוד קשה, הכי קשה. קשה להגיד את זה".

הוא עוצר לרגע ומתכנס בעצמו, אבל ממשיך בכל זאת לתאר איך הוא מרגיש: "אם זה היה רק הגוף שלי, מבחינתי זה היה שווה את זה. אבל בגלל הכאב של המשפחה והמעשה שהוא בסוף מעשה נורא זה קשה". לאחר השחרור מבית החולים הוא מתחיל את חייו מחדש, כשעל דגלו הוא חרט את הצורך להגן, לשמור ולהילחם על נפגעי פוסט טראומה רבים כמותו שזקוקים לעזרה והכרה.

השגת את המטרה שבשבילה בעצם שרפת את עצמך?
"סוג של הקרבתי את עצמי. הבדידות היא משהו שמלווה אותנו מאוד, גם החוסר יכולת להסביר את הדברים".

המדינה לא מתייחסת אליכם הפוסט טראומטיים?
"זה מה שאני אומר. במהלך כל השנה הזאת ניסיתי לברר הכל, בסוף הייתי בבית חולים ואמרו לי המון. ובחצי שנה האחרונה חזרתי לפעילות התחלתי להתעדכן ובפן הפרקטי מבחינת כסף, רפורמה ודאגה ממי שיושב למעלה לא".

עם כל הכבוד למדינה בסוף יש את איציק שכואב לו, איך אתה מסתדר? איך אתה ישן? אתה נשרפת בשביל כולם.
"אני מסיים דרך אחת, אבל אני מתחיל עוד דרך. אני יוצא מבית חולים ויום ראשון צריך לחזור לשיקום יום יומי ויש לפני עוד לא מעט ניתוחים בידיים אני עדיין לא מגיע לפה וגם אחרי השלוש שנים של הניתוחים עדיין תהיה בי מוגבלות".

מה עובר עלייך בלילה במיטה? אתה שלם עם מה שעשית?
"קשה לי להגיד את זה כי זה מעשה הכי קשה שיש. בסוף זה סוג של אסון, במיוחד לאנשים שקרובים אליי".

הרגשת ששכחו אותך?
"בטח. שאת יושבת פה ומראיינת אנשים ואני רואה אתכם בבראנז'ה חיים את החיים ואני רואה אנשים שבורים ממלחמת יום כיפור, שהנשים שלהם חושבות שהם טיפשים ומפגרים, לא הצליחו להבין מה הם. והיום הם קיבלו הכרה. יש רגעים של גאות ושפל, המעשה עצמו אני מבין בדיעבד הוא אסון. זה מלווה את המשפחה שלי ואת כל האנשים הקרובים אליי עד היום. אני לא רוצה שאף פעם מישהו יחשוב שזה מעשה שהוא ראוי לעשות בשום מציאות".

המטרה שלך הושגה?
"זו שאלה גדולה לשאול. עשיתי בירור עמוק אם זה נבע נטו ממקום של זעם או מקום של הבנה. באותו יום גלשתי בים שעתיים לפני המקרה".

הצבא זרק את הלומי הקרב?
"לא. צריך להבין שזה לא הצבא, לא משרד הביטחון ולא אגף השיקום. אתם חושבים שמשרד הביטחון אוגר כסף? הכסף צריך להגיע מחוקים שמגיעים מהממשלה וכולנו יודעים את זה".