מכשול נקודת המפנה מתגלה העונה כאחד הקשוחים בתולדות "נינג'ה ישראל", כזה שעד כה אף מתחרה לא הצליח לעבור - גם לא הטובים ביותר, כמו חבר הכנופיה איל היימן. אמש סיים היימן במקום הראשון במקצה, אך לא לחץ על הבאזר: זאת על אף שהיה קרוב יותר מכולם לסיים את המכשול הבלתי אפשרי.

ביציאה מהמסלול פגש היימן את בר זומר והודה: "אני קצת שמח, קצת עצוב - אבל בחצי גמר, שזה מה שחשוב. הכל הלך לי חלק כמו שתיכננתי, אפילו יותר טוב. הייתי בזמנים מצוינים, כולם אמרו לי מהצד שאני נראה טוב, וכשהגעתי למכשול האחרון הרגשתי פרש, לא עייף בכלל. עליתי למכשול, התחלתי אותו ובום - בא הפאמפ. בשנייה אחת התעייפתי".

"נהניתי, הייתי חדור מטרה ומפוקס, אבל ברור שגם הייתי לחוץ - וזה משפיע. אתה אוחז את המתח יותר חזק ממה שאתה צריך, ומתעייף יותר בקלות. צפיתי ליותר, אבל זה מה שקרה. אתן את כל מה שיש לי בחצי הגמר".

בדו-קרב התחרה היימן מול אלעד לשם, פיזיותרפיסט ספורט, המבוגר ממנו ב-22 שנה. "אני שמח שהתמודדתי מולו. לא כי ניצחתי, אלא כי בגיל שלו הוא נותן דוגמה לאנשים שמתאמנים, באים לתוכנית טלוויזיה, מעזים ונותנים את כל כולם. הוא בן אדם טוב, זהב. אחרי שנפלתי ניגש ואמר לי - 'כל הכבוד'".

מה חשבת על הפער בגיל?
"לנינג'ה אין גיל, זה מה שיפה. אני בטוח שגם בגיל 40 אתאמן. זה החיים שלי, אני לא הולך להפסיק עם זה".

עד כמה היה לך חשוב ללחוץ על הבאזר?
"אתמול בלילה ישבתי במיטה ועשיתי סימולציה של כל המסלול: עצמתי עיניים ודמיינתי מהרגע שמזניקים אותי ועד הבאזר. זה העלה לי חיוך על הפנים. חיכיתי לבאזר, אבל זה לא קרה. אתן את כל מה שיש לי וזה יקרה בחצי גמר".

איך הרגשת בשנייה שנפלת למים?
"זה באסה. התפמפמתי על המכשול, זה החליק לי, אבל אמרתי לעצמי: אני עוד שנייה בבאזר. אני שם. אבל לא. במים תפסתי את הראש, לא האמנתי. לפחות סיימתי במקום הראשון, זה נותן לי אינדיקציה. אני בדרך כלל לא משווה את עצמי לאחרים, אני יודע למה אני מסוגל ומה היכולת שלי, ועובדה שהראתי את זה. הקרבתי כל כך הרבה בשביל זה, עבדתי על זה שלוש שנים, בזכות כוח הרצון ובזכות המאמן שלי, אדם מלכי".

המסלול היה מאוד קשה.
"מסכים, אבל חשבתי שזה מסלול שמתאים לי, שאני יכול לסגור אותו. זה קצת הפתיע אותי, אבל זה הנינג'ה: לא תמיד כל מה שתרצה יקרה, וצריך לקבל את זה. מקום ראשון זה עדיין מכובד ואני שמח".

החברים שלך עזרו לך מהצד עם הזמנים.
"נכון, זה היה מאוד חשוב לי. גם באימונים אדם תמיד אומר לנו, 'יש המון אנשים שלא עשו באזר אחד, והם בגמר. זה מה שזוכרים'. הוא צודק. מה שחשוב לי זה להגיע לגמר ושם לעשות את הבאזר. זאת המטרה הכי גדולה, זה החלום שלי. זה אומר שאם אני צריך לקפוץ למכשול מסוים בזמן מסוים, אעשה את זה, אפילו אם זה אומר שלא אעשה באזר. אני יודע שלא שווה לקחת את הסיכון, ואחר כך לפספס את זה".

באיזשהו שלב סימנת לחברים שלך שאתה צריך שקט.
"כן, בדו-קרב אתה בספרינט ומסיים אותו בדופק מאוד גבוה. כשאתה מנסה להסדיר את הדופק ואת הנשימה, אם צועקים וצורחים לך זה עושה את זה עוד יותר גרוע ומעלה את הדופק. ביקשתי מהם להירגע".

הכנופיה התרגשה מאוד מהמסלול שלך.
"כן, זה מאוד מרגש. גם כשאני מלווה את החברים אני מתרגש ושמח על כל מכשול שהם עוברים. אני יודע שהם עבדו קשה בשביל זה, כמה זה מגיע להם וכמה שהם רוצים את זה. מגיע להם יותר מכל אחד אחר".