1. המהירות זה לא הכל
    לא מעט רגעים מטורפים קרו השבוע ב"נינג'ה ישראל", אבל הרגע המטורף ביותר היה המסלול של גיל מרנץ. גיל התחרה נגד רועי פפו, מה שהכניס לדו-קרב הזה הרבה אמוציות. גיל השתגע על המסלול וסיים את הדו-קרב בתוך 32 שניות, יותר מהר מבכל דו-קרב אחר עד עכשיו העונה. אחרי כל האימונים שעשה בשנים האחרונות, היה כיף ומספק לראות את זה.

    הדו-קרבים לא מוכרעים רק על מהירות, אלא גם על היכולת לתכנן הכי טוב את המהלכים הקטנים. לא מספיק לעשות את זה הכי מהר, אתה צריך גם לדעת איפה ועל מה לדלג ואיך ייראה כל צעד שלך בכל מכשול ומכשול. גיל עשה את זה בצורה מושלמת, וזאת הסיבה שאף אחד לא מתקרב בינתיים ל-32 השניות שלו.

    מי שעוד ריגש אותי השבוע היה ליאל גרניליק, שעשה את צעדיו הראשונים על מסלול הנינג'ה. כששמעתי את הסיפור שלו זה ממש קרע את הלב וחיכיתי לראות מה יעשה במסלול. הייתה לי תחושה שהוא יצליח, ולו בגלל מה שעבר בשנים האחרונות. הוא הגיע למסלול עם פרופורציה שקשה להתחרות מולה.
    גיל מרנץ (צילום: עודד קרני)
    תיכנן היטב את המהלכים הקטנים. גיל מרנץ | צילום: עודד קרני

    ליאל ידע לא לאפשר לפחד וללחץ להשפיע עליו, כי למד כבר שזה לא מה שמשנה בחיים. למרות שהוא רק בן 17 והתאמן לנינג'ה בסך הכל שנתיים, הוא עשה את המסלול בספרינט. זה מיקם אותו חזק מאוד בתחרות השנה. מדהים שעל אף הדברים הקשים שעבר בחייו, הצליח להשקיע את האנרגיות בספורט ולהוציא דרך האימונים את הרגשות החוצה.
  2. תמיד עם הפנים קדימה
    כשרם לוין נפל והפסיד את הדו-קרב, זה היה אחד הרגעים הכי קשים שלי בעמדת הפרשן. רם חבר טוב, רציתי שיראה לכולם מה הוא מסוגל לעשות. אלה רגעים מבאסים ולא קלים, שבהם אני נדרש לשים את הרגשות בצד ולהישאר בתפקיד שלי.

    אחרי המסלול דיברתי עם רם. הוא סיפר שניסה לתת את הכל בדו-קרב, אבל ראה בזווית העין שהמתחרה מולו, יואב ברק, מוביל עליו. הוא ניסה למהר ולקצר, זינק מוקדם מדי כשהייתה נדרשת עוד תנופה, וזה גרם לו ליפול.

    כשניסיתי את הדו-קרבים בעצמי, גיליתי שאתה חייב להתרכז במסלול שלך ולהביט אך ורק קדימה, על המכשולים. אתה רואה את המתחרה שלך בזווית העין, אבל ממש קשה להבין אם הוא לפניך או מאחוריך. רוב הזמן זה מרגיש שהוא לפניך, גם כשזה ממש לא המצב - וזה גורם לך למהר ולפעמים לעשות טעויות קריטיות. רם היה יכול לנצח את הדו-קרב הזה אם היה נשאר בזון שלו. הוא נתן למי שלידו להשפיע עליו, וחבל. רם ספורטאי מדהים, ואם היה מנצח בדו-קרב אין סיבה שלא היה משלים את שאר המכשולים.

    אם יש מישהו שיידע לקום, להתאמן ולחזור לתחרות חזק מאוד - זה רם. נפילות כאלה מתסכלות מאוד, אבל ספורטאים יודעים ללמוד מחוסר הצלחות. כשהמטרה שלך זה להשתפר כל הזמן, יותר קל לך להתמודד עם רגעים כאלה. נכון, רם התבאס שלא המשיך בתחרות, אבל הוא תמיד מתרכז בכמות מטרות גדולה שהציב לעצמו - וזה חשוב אפילו יותר מההישגים. למרות שלא הלך בנינג'ה, אני בטוח שהוא עם הפנים קדימה.
  3. כשהפחד הגדול מתממש
    אם יש רגע שכל ספורטאי מפחד ממנו, במיוחד בנינג'ה, זה להיפצע. זה מבאס כל כך כשזה קורה. כשבאים לתחרות אנחנו יודעים שזה סיכון, כי בכל זאת - אתה מנסה מכשולים שאף פעם לא ניסית לפני. כחלק מההכנות לתחרות עובדים גם על נפילות, אבל זה עדיין פחד מאוד גדול. לפעמים יש לך מזל רע, ופתאום משהו כזה קורה.

    כשזה קרה ליובל הראל השבוע, זה היה רגע עצוב. הופתעתי כשלא הצליח לעבור את המכשול, כי מדובר בספורטאי שמסוגל להגיע לבאזר. היה קשה לראות את זה, ואחר כך גם להבין שהייתה לו נפילה לא טובה. ברגע הראשון לא בדיוק הבנו מה היה שם, כי הוא נחת על המזרן. בהתחלה פספסנו את זה שנפל עם האגן ממש, במהירות הגדולה שצבר תוך כדי המכשול. כשהוא סימן לנו שמשהו לא בסדר הבנו שקרה לו משהו, שזו פציעה רצינית.

    יובל ספורטאי מדהים, עם כל כך הרבה פוטנציאל לנינג'ה. אני בטוח שהוא לא ציפה לזה. כשאתה על המסלול אתה מתרכז במכשולים שלפניך, לא חושב אף פעם מה יקרה אם תיפול. זו לא אופציה. נפילה לא טובה זה משהו שבכלל לא עובר בראש. הוא היה מופתע ומתוסכל, אבל כשדיברתי איתו אחרי שמעתי ממנו שהשיקום הולך בצורה טובה. מקווה שהוא עוד יחזור וישלים את מה שהתחיל לפני הפציעה.
  4. שיר ניצחון
    גרניליק הוא לא בן ה-17 היחיד שהפתיע על המסלול השבוע. את האחים שרים הכרתי הרבה לפני שהגיעו לתוכנית, ידעתי שהרמה שלהם מטורפת - ובכל זאת, תוך כדי המסלול, הופתעתי מכמה שהיו רגועים, שמחים ומחייכים.

    לא הבנתי איך הם מבצעים את התנועות בצורה כל כך דינמית. זה משהו שלרוב לא רואים בנינג'ה. הם לא פחדו לזרוק את עצמם ממכשול למכשול, בלי לעצור. מדהים שהם הגיעו לרמה כזאת בגיל כזה צעיר. פעמים רבות כשמנסים לשלוט בהכל על המסלול, כשעוצרים בכל מכשול כדי להבין האם הכל בסדר, זה גוזל המון כוח. האחים שרים לא מסתכלים לאחור וקופצים ממכשול למכשול, וזה חוסך להם המון זמן וכוח. כיף לראות אותם זזים כך על המסלול, ואם ככה התחילה העונה שלהם - מסקרן לראות מה יקרה איתם בהמשך התחרות.
    האחים שרים, אסי עזר ורותם סלע (צילום: עודד קרני)
    שמות ששווה לזכור להמשך. גל ושיר שרים | צילום: עודד קרני

  5. דילמת החליפה
    נועם ליבליין עלה השבוע על הנינג'ה עם חליפה, ומודה שבהתחלה קצת התבאסנו עליו. כשחושבים על זה: מצד אחד באמת חשוב לכבד את המעמד ולבוא רציני, מוכן ובלי שטויות, אבל מצד שני התחרות הזאת כל כך מלחיצה שחשוב לדעת גם לקחת את הספורט הזה למקום שלך וליהנות ממנו. דברים שלפעמים נראים מהצד כשטות, יכולים לעזור לך לקחת את הלחץ למקום שלך ולא לתת לכל המסביב לנהל אותך.

    פעמים רבות הפרפקציוניזם והניסיון לשלוט בהכל, יכולים לקחת אותך למקומות קיצוניים מדי. שמתי לב לזה גם לגבי עצמי. לפני כל עונה ניסיתי למצוא את הבגדים הכי נוחים להתחרות איתם. השקעתי בזה הרבה מחשבה. מתי שמתי לב שאני מגזים? כשניסיתי להבין מה הגרביים הכי טובות לעלות איתן. מצאתי את עצמי יום שלם מנסה גרביים שונות והשתגעתי, כי לא הצלחתי לבחור ולהבין מה באמת משפיע ומה לא. זה הרגע שהבנתי שאולי אני קצת קיצוני מדי וניסיתי להירגע, כי האמת שזה לא משנה עם איזה גרביים אבוא, הכל יהיה בסדר - כל עוד אשים את הפוקוס בביצועים שלי, במקום בכל הדברים שמסביב.
    נועם ליבליין (צילום: עודד קרני)
    קחו את הספורט למקום שלכם - ותיהנו ממנו. נועם ליבליין | צילום: עודד קרני

    כשמתרכזים בדברים הקטנים, זה שם עליך המון לחץ. בסופו של דבר, בספורט הנינג'ה צריך לדעת להתרכז בביצוע ולעשות טוב את המכשולים, לזכור שאתה מגיע לתחרות מוכן ושכל היכולות שלך כבר אצלך. אצל כל אחד זה שונה - יש מתחרים שחייבים שהכל אצלם יהיה מסודר, ויש כאלה שדווקא לבוא בלי הסדר הזה זו הדרך שלהם להתמודד עם לחץ. בעונה הרביעית הייתי מספיק מוכן ומנוסה בהתמודדות עם הלחץ, כך שיכולתי להוסיף עוד לחץ בלנסות שהכל ילך כמו שאני רוצה. יחד עם זאת, תמיד חשוב לזכור שלפעמים דברים לא הולכים בדיוק כמו שאנחנו רוצים, לכן לא כדאי לתת לזה יותר מדי חשיבות.
  6. והכי חשוב, לא לשכוח לנשום
    אסיים עם שלמה 300 ויצמן והשיעור החשוב שלימד אותנו בדו-קרב. אחת התכונות הכי גדולות שלו זה שהוא בחיים לא מוותר, לא משנה מה וכמה קשה. הוא הולך על זה בכל הכוח ולא נותן לשום דבר להזיז אותו מהמטרה. במסלול שלו, נוצר אחד הפערים הכי גדולים שהיו בדו-קרבים. אני זוכר שראיתי את המבט בעיניים שלו כשראה את המתחרה שמולו מתקרב למגדל הדו-קרב, בזמן שהוא עוד לא סיים את המכשול השני. שלמה נכנס לטירוף, דפק ספרינט והצליח לצמצם את הפער הזה. לא אשקר, חשבתי ששלמה הולך להישאר מחוץ לתחרות. זה שהצליח לעשות את הקאמבק הזה, הראה איזה ספורטאי מדהים הוא.

    זו לא הייתה ההפתעה היחידה במסלול שלו. הפתיע אותי מאוד שלא הצליח את המכשול האחרון, כי אני בטוח שהוא יכול היה לעשות אותו. אז מה קרה שם? זה אולי לא נראה ככה מהצד, אבל הדו-קרבים מעייפים מאוד. אם הייתי צריך לעשות במשך 40 שניות מתח הכי מהר שאני יכול או שכיבות סמיכה הכי מהר שאפשר, זה היה מתיש את הגוף שלי בצורה מטורפת. גם בדו-קרב, אפילו שנמשך רק 40 שניות, בגלל שעובדים בכזאת עצימות זה גומר את הגוף.

    שלמה סחב את העייפות הזאת כל המסלול, וזה מה שגרם לנפילה שלו במכשול האחרון. זו עייפות פיזית, אבל גם מנטלית. זה מתיש כשאתה נדרש להיות בכזה פוקוס מטורף בדו-קרב ולקחת את האינסטינקטים שלך לקצה. בפרק הראשון, כשישי כלפון סיים את הדו-קרב, הוא מיד לקח נשימה עמוקה והמשיך עם הנשימות עד שיצא לגשר. הנשימות האלה חשובות. במסלול קורה שאתה מתעייף ופתאום נכנס ללחץ: אני לא הולך להרגיש טוב, אשאר עייף, לא אצליח במכשולים הבאים. צריך לדעת לסמוך על היכולת של הגוף שלך לנוח ולהתאושש. זה עוזר להירגע, גם מנטלית. מי שיעשה את זה, יגיע למכשולים הבאים בראש חדש ונקי.