גיל מרנץ - אייקון נינג'ה, מרצה ובעל האקדמיה לנינג'ה, עבר כמעט כל מה שאפשר להעלות על הדעת על מסלול "נינג'ה ישראל". ניצחון מזהיר, פסילה כואבת, מסלול חוזר - ומהניסיון הרב שצבר, הוא מכשיר את דור הנינג'ות הבא, זה שיום אחד יעלה על המסלול במקומו ובמקום חבריו המתחרים הוותיקים יותר.

"אני עובד עם הדור הצעיר, אלה שתראו עוד חמש או שבע שנים", סיפר היום (שישי) ב"גלית ואילנית", "המטרה שלי זה לחנך לעוצמה, למצוינות, לגרסה הטובה ביותר שלהם - ואם בסוף הם יהיו מתחרים יותר טובים ממני, מהמם".

"מנטלית, התחום הזה מאוד מבגר", תיאר מרנץ, "אתה צריך להתמודד עם כישלונות כמעט על בסיס יום-יומי, כל הזמן לדחוף את עצמך קדימה, להתמודד המון עם האגו שלך ועם תחרות. זה מלמד המון. אני רואה היום ילדים בני 12-13 שיודעים להתמודד עם כישלונות, הרבה יותר מאשר אנשים שהם בני 40".

מה השאלה שהכי חוזרת בהרצאות שלך?
"איך זה לראות את עצמך בטלוויזיה, ואיך אתה יכול להתמודד עם כל כך הרבה הפסדים. הדבר שאולי הכי חשוב ללמד ילדים, לא משנה באיזה תחום, זה שכישלון זה רק אם לא ניסית. אם ניסית, אתה כבר בדרך לשם. תנסה שוב ושוב ושוב עד שבסוף תצליח. מי שלא מנסה כי פוחד מראש לא להצליח, לא עושה עם עצמו שום דבר".

מרנץ ניצח את העונה השנייה, ומאז חוזר שנה אחרי שנה - בתקווה לשחזר את ההישג. "אני רוצה להוכיח לעצמי שאני יכול. אני מלמד את הילדים באקדמיה שהצלחה אמיתית זה היכולת לשחזר הצלחה חד-פעמית. אני חייב להוכיח לעצמי שאני יכול לעשות את זה שוב, ובשביל זה אני פה. יש בי אמונה עצמית כי אני אומר: אוקיי, עשיתי את זה כבר פעם אחת ואני משתפר כל שנה, מגיע חזק יותר, בכושר יותר טוב והכלים המנטליים שלי יותר טובים".

עד כמה זה קשוח כשזה לא מצליח?
"בשביל מתחרים בתוכנית זה מאוד קשה. אתה עובד שנה שלמה, שנתיים, שלוש, ארבע, הילדים שרואים בעונה הזאת עבדו על זה כבר חמש שנים וחיכו לרגע הזה. ברגע שזה נגמר, רואים רק את התוצאה ולא את הדרך. לפעמים מאוד קשה לי להכיל את זה, אבל זו התחרות שנרשמנו אליה ואנחנו צריכים לבצע את זה כמו שצריך".

בדו-קרב התחרית מול זה שתפס את המקום שלך בגמר בעונה שעברה, רועי פפו. היה לזה משקל?
"לא באמת חשבתי על זה ככה, כי הוא לא נכנס במקומי - אני עשיתי את הפסילה, זאת אחריות שלי. אני אשם בזה שלא עליתי לגמר והוא נכנס. לא באמת היו לי את התחושות האלה כלפיו. באתי להוט יותר לדו-קרב כי הוא מתחרה מעולה, אתלט מאוד טוב. ידעתי שאני צריך לתת בראש".

ב-16 בפברואר מרנץ ירצה בטוקהאוס בתל אביב, יחד עם חבריו מהנינג'ה אלכס חזנוב ותם שקד. "שלוש שנים שאני מרצה לארגונים ולמוסדות חינוך שמזמינים אותי. הפעם אני פותח הרצאה לקהל הרחב ביחד עם אלכס ותם. זה הולך להיות ערב שכולו השראה ומוטיבציה".

כשהוא לא מתאמן, מאמן או מרצה, מרנץ מתחזק בשנתיים האחרונות זוגיות פוטוגנית עם נועם צפריר. "היא שותפה, תומכת בי המון. היא ידעה לאן היא נכנסה, ידעה שיש ימים ארוכים שאני יוצא בשבע בבוקר וחוזר בחצות. אני עובד המון, מאמן המון וגם מתאמן בעצמי. היא מקבלת את זה ואפילו הכנסתי אותה לטיפוס. היום, כשאני בתקופת אוף-סיזן, היא מתאמנת יותר ממני - שש פעמים בשבוע. אני מקנא בה בטירוף על זה".

עד כמה אתה רומנטיקן?
"אני משתדל לעשות לה כמה שיותר כיף ולגרום לה לחייך כמה שיותר. אם יש משהו טוב, שומרים עליו. בר זומר סיפרה לי שבעלה אמר שמי שמביא פרחים עושה משהו לא טוב, אני ממש לא מסכים עם העניין הזה - אני חושב שכל שבוע צריך לתת משהו".