לפני שנתיים שכלה ריקי מור את בנה החייל, אבי, בתאונת דרכים. היום, כשנכנסים לביתה של ריקי, רואים הרבה תמונות מחייכות של הבן שלא ישוב, כמו בביתן של לא מעט משפחות שכולות. אבל יש בבית הזה גם משהו אחר, די בלתי צפוי: יש בו תינוק בן ארבעה חודשים.   

"יאיר ממש לא היה בתכנון", מספרת ריקי, "כשאבי נהרג הכל השתנה. הכל התנפץ. כל החלומות, הכל קרס. חשבתי שאין משמעות לחיים שלי, אין צורך להמשיך לחיות, בשביל מה? יש עוד שלושה  ילדים, אבל האין ברגעים האלה משתלט עליך".

"כשקצין העיר דופק לך בדלת, את לרגע לא מבינה מה קורה, מה הם עושים אצלך", ריקי משחזרת, "מה הם רוצים ממני? למה הם באו אליי? אולי יש איזושהי טעות בכתובת? את פותחת את הדלת ומקריאים לך נוסח. את שומעת מלל ואת לא מקשיבה. פשוט קפאתי במקום. את לא יודעת איך להגיב, את אומרת, זה לא יכול להיות. אני חיבקתי את אבי לפני מספר שעות. אני ליוויתי אותו, והוא חייך אליי. בא לי לצעוק, אבי, תקום. תתעורר. תחזור. אני אלך במקומך, רק תחזור". 

עוד בתכניות קשת: 

ההתמודדות עם האובדן היתה קשה מנשוא: "התחושה האמהית התרוצצה במחשבות", נזכרת ריקי, "איך אני מתמודדת עם האובדן? מה אני עושה בשביל בכור שלי והילדים שלי, כדי לדבוק בחיים ולהסתכל קדימה?"

כשריקי גילתה שהיא בהריון, לצד השמחה בצבץ גם חשש: "פחדתי מהתגובה של בעלי", היא מודה, "שהוא יגיד לי, ריקי, שכחת מה קרה? איך את חושבת על חיים חדשים? ואמרתי לו, הילד הזה לא בא במקום אבי, אבל הילד הזה יכניס לנו הרבה אור ותקווה ויפתח לנו צוהר חדש. היום, בדיעבד, אני לא יודעת איפה היינו בלעדיו". 

היום, אחרי שאיבדה את בנה, ריקי מספרת שהיא אמא חרדתית הרבה יותר: "הרגש האמהי משתלט", היא מספרת, "הפחד שחלילה יקרה משהו, הפחד כשהם יוצאים ואת מחכה כבר שיחזרו הביתה. הכל שונה". אבל לצד הקושי יש המון, המון אור: "כשבכור רואה את יאיר וקורא לו 'האור והשמש שלי', אני יודעת שניצחתי", אומרת ריקי, "יצאתי למלחמת השרדות וניצחתי, ללא ספק. זה היה לדבוק בחיים".

"הבוקר של קשת": ד'-ו', 06:30