מעשה גבורה: רס"ר איגור פיבנב, שוטר בתחנת חברון, היה במשמרת בוקר כשהחלה מתקפת הפתע הרצחנית על יישובי וקיבוצי עוטף עזה, כולל על מושב יתד שבו מתגורר פיבנב עם אשתו וילדיו הקטנים. הוא עזב מיד את התחנה ועשה את דרכו הביתה, כשבדרך הוא מחסל, בזה אחר זה, בעצמו, 13 מחבלים.

"כשהגעתי לתחנה, קיבלתי הודעה מאשתי שיש הרבה אזעקות ושזה לא רגיל", תיאר פיבנב, "אמרתי לה להיכנס לממ"ד, שתהיה רגועה ושהכל בסדר. אחרי 10 דקות ראיתי שחלק מהיישובים מקפיצים את כיתות הכוננות שלהם. במבזק החדשות סיפרו שנכנסו מחבלים לעיר שדרות. הבנתי שאם הם הגיעו לשדרות, כנראה שיש בלגן וחדירות גם אצלנו בעוטף עזה. חייגתי לקצין שלי ואמרתי לו שאני חוזר הביתה, להיות עם המשפחה שלי".

"נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע לכיוון הבית שלי. בצומת אופקים הכביש כבר היה חסום לכיוון שדרות ואופקים עצמה, על ידי כוחות משטרה. עצרו אותי, שאלו לאן אני נוסע. הסברתי להם שאני רוצה להגיע למשפחה שלי שנמצאת במושב יתד. הם פתחו לי את הכביש והמשכתי לנסוע לכיוון הבית, על כביש 241. בזמן הזה שמעתי בחדשות שבחלק מהיישובים מתנהלים קרבות בין כיתות הכוננות למחבלים. הייתי דרוך יותר ושמתי לב לכל מה שמתרחש".

מתי נתקלת לראשונה במחבלים?
"כשעברתי כמה מטרים מצומת אורים זיהיתי רכב לבן במרחק 100 מטרים ממני, בשולי הדרך. זה החשיד אותי. עצרתי קרוב לתחנת אוטובוס, השארתי את הרכב שלי בצד והלכתי דרך השדות לכיוון אותו רכב. מרחוק, שמעתי יריות. כשהתקרבתי לרכב הלבן, ראיתי שיש לנו חייל הרוג על הכביש. הסתכלתי בתוך האוטו, שכולו היה מרוסס מכדורים, ובכיסא הנהג ישב עוד חייל שגם היה בלי סימני חיים".

מה עשית?
"חזרתי לשדה והתחלתי ללכת לכיוון רעש היריות. לא ידעתי אם אלה מחבלים או כוח צבאי. כשהייתי ממש קרוב, יצאתי לכביש עפר קטן שמפריד בין העצים לשדה וזיהיתי שני מחבלים שיורים לעבר רכב שמגיע מכיוון העוטף ורוצה לנסוע לאופקים. נכנסתי למצב כריעה ופתחתי על המחבלים באש. אחרי שהם נפלו, תחושת הבטן שלי אמרה לא ללכת לשם ולחכות כמה דקות. תחושת הבטן עזרה לי מאוד, כי אחרי שתיים-שלוש דקות הגיעו לאותם המחבלים עוד שני מחבלים עם נשקים. כשהם התקרבו, פתחתי גם עליהם באש".

הורדת אותם אחד אחרי השני.
"כן, חיסלתי שם ארבעה מחבלים. כשראיתי שהם לא בחיים, לא זזים ולא כלום, ניגשתי לרכב אפור שהיה שמה. שתי הנשים שהיו בתוך הרכב כבר היו בלי סימני חיים. שמעתי מקדימה עוד רעשים, גם פיצוצים וגם ירי. חזרתי אחורה לאוטו שלי ונסעתי על כביש 241 בצורה איטית, כדי שאם יתחילו לירות עליי או שאזהה משהו, אוכל לעצור מהר ולצאת מהאוטו בצורה יותר מהירה, מבלי שאצטרך להתעסק עם תיבת ההילוכים יותר מדי. כשהגעתי לפארק עין הבשור, זיהיתי אופנוע שחונה בעלייה הקטנה למעלה. ישר הבנתי שאלה מחבלים, כי המקומיים שנוסעים שם על אופנועים אף פעם לא משאירים אותם על העלייה הזו".

חיסלת גם אותם?
"התקדמתי אליהם עם הרכב שלי, עצרתי בשולי הדרך, לא רחוק מהכניסה לפארק עצמו, והתחלתי ללכת לכיוון שלהם, שפוף, כך שהם לא ראו אותי. פתחתי עליהם בירי, שחררתי מספר כדורים. ראיתי שהנשק שאחד מהם החזיק נפל על הרצפה, הבנתי שזהו, אף אחד לא זז, הם לא בחיים. חיכיתי שתי דקות וכשראיתי שאף אחד לא מתקדם ושהם לא מראים סימני חיים, חזרתי לאוטו והגעתי עד אליהם. את האופנוע הזזתי מהכביש, כדי שזה לא יפריע ולא ילחיץ אנשים שרוצים לצאת. המשכתי לנסוע הביתה".

בדרך הביתה חיסלת עוד ועוד מחבלים. לא פחדת לרגע?
"הפחד שלי התחיל ברגע שהתחלתי לנסוע הביתה, אבל התחילו גם האינסטינקטים של ההישרדות. פחדתי, כל פעם לפני שעשיתי משהו חשבתי פעמיים, כי הדבר הראשון שעבר לי בראש זה שאני צריך להגיע הביתה, לראות את אשתי. זה היה הכי חשוב. חשבתי כל פעם מה אני יכול לעשות כדי שאפגע כמה שפחות, אבל גם שאגיע הביתה כמה שיותר מהר".

אתה גיבור.
"גיבור אני לא, עשיתי את העבודה שכל שוטר היה עושה. חזרתי לעבודה, לחברון, לב המדינה שלנו, המקום הכי חשוב לעם היהודי".