שלושה חברים קרובים: אור אשכר, רותם מנסנו ומיכאל אוסדון, היו בדרכם לחתונה בתל אביב כשלפתע הגיח מאחוריהם מחבל וירה בשלושתם. שניים מהם, אשכר ומנסנו, מאושפזים במצב קשה מאוד בבית החולים איכילוב, כשהם מורדמים ומונשמים. אוסדון, שהסיט את ראשו ובכך ניצל מפגיעה חמורה יותר, מתאושש מפציעה באזור הלחי והשפה. הבוקר, שיחזר את מה שאירע בליל הפיגוע ברחוב דיזנגוף.
"תיכננו ללכת לחתונה של חבר קרוב שהתחתן בכיכר אתרים, שזה משהו כמו 300 מטרים מהבית של אור", תיאר אוסדון, "אני גר מאוד קרוב לאור וקבענו להיפגש למטה וללכת יחד, שלושתנו. אור גר ממש על אחד הרחובות הצדדים של דיזנגוף. התחלנו הליכה על דיזנגוף, ולקראת מעבר החצייה שמענו מאחורה מישהו שמגביר צעדים. ממש לא שייכנו את זה לאירוע טרור, אבל זה מישהו שהלך אחרינו והתקרב אלינו מאוד מהר".
"אור עצר ראשון. המחבל יצר איתו מגע וירה בו ראשון. לאחר מכן עבר לצד שלי. אני ממש ראיתי את האקדח שלו עולה לכיוון הראש שלי והזזתי אותו שמאלה כדי לנסות להתחמק מהירייה. הכדור פספס, ופגע לי בלחי. ממש חתך לי את הלחי. הפה שלי היה פתוח, אז הכדור חתך את הכל והמשיך הלאה. אני בעיקר עם שיניים שבורות ושפה שקצת נקרעה".
"משמה, המחבל ירה ברותם. כשקלטתי באותה שנייה שירו בי, ניסיתי לברוח. לא הייתה לי שום דרך אחרת להתמודד עם המחבל שהיה עם נשק. רצתי לכיוון צפון, המחבל דלק אחריי צפונה וירה עוד ירייה אחת. פגשתי את הבחור שניטרל אותו ובדיעבד הסתבר שהיה לו מעצור בנשק. חיכיתי בתוך גלידריה קרוב לשלוש-ארבע דקות עד שהאירוע הסתיים וחזרתי חזרה לצומת, כשהאמבולנס הגיע לפנות את רותם. פינינו את עצמנו לבית החולים".
כשראית את הקנה מול העיניים שלך, מאיפה האינסטינקט להסיט את הראש? זה הציל לך את החיים.
"מה שהציל לי את החיים זו לא ההבנה שיש פיגוע, אלא שהפיגוע מתבצע עליי. באותה שנייה שראיתי את האקדח, הבנתי שאני נמצא באירוע טרור. אין שום סיבה אחרת שמישהו יכוון אליי אקדח. זה הרבה מזל, ניסים, שמירה מלמעלה. זו הייתה תזוזה נכונה, אבל באותה מידה זו הייתה יכולה להיות תזוזה לא נכונה כי לא באמת ידעתי לאן הוא מכוון את האקדח. זה שילוב של הרבה מאוד גורמים, אבל אני אומר תודה רבה".
עולות בך המחשבות למה המחבל התביית דווקא עליכם?
"כן. ככל שעוברים הימים אני שומע את הסיפור מעוד זוויות ורואה עוד סרטונים. אני לא נמנע מלראות את הסרטונים, כי לצערי בזמן כזה או אחר זה אמור לפגוש אותי. אני מנסה לאסוף כמה שיותר מידע, ואין תשובה ברורה למה הוא התביית דווקא על שלושתנו והחליט שאנחנו נהיה החבר'ה שיבצע עליהם. הוא הסתובב לא מעט דקות. המחשבות האלה בדיעבד לא תורמות כלום. זה המצב, זה הגורל ואנחנו צריכים להתמודד. לא מתעסק בשאלות האלה".
לא מעט פיגועים אירעו בדיזנגוף בשנים האחרונות. זה משהו שאתה חושב עליו כשאתה מסתובב שם?
"אני תל אביבי כבר המון שנים וספציפית בפינה הזאת של דיזנגוף-בן גוריון אני מבלה לא מעט שעות. אני מנסה להבין מה כל כך אטרקטיבי שבכל פעם מחדש בוחרים את הפינה הזאת. אני אמשיך להגיע, אין סיכוי שלא. אנחנו נשב שם שלושתנו ונמשיך לשתות את הקפה שלנו. נעשה את זה כנראה בקצת יותר זהירות, כי זה משהו שאנחנו ניקח איתנו - אבל זה ממש לא צריך להרתיע אותנו, זה חלק מהחיים. לא נימנע מזה".
מה מצב הפציעה שלך?
"אני בסדר, לאט לאט. היה לנו סוף שבוע ארוך פה בבית החולים. אנחנו מתחילים להתקדם למקום יותר טוב, בעיקר בכל מה שקשור לרותם ולאור. אני שם את עצמי בצד, נפצעתי באופן יחסית מאוד קל לעומתם. אני כל כולי עסוק לוודא שכולם ממשיכים להתפלל לשלומם. זה הדבר הכי חשוב מבחינתי".
בתקווה שאתה וחבריך תחלימו, מה החלום?
"אני מקווה שהאירוע הזה יסתיים כששלושתנו נעמוד על הרגליים ונוכל לנסוע לטיול משותף, במקום החתונה. אני רוצה לתת לאור ולרותם חיבוק, הדבר הכי פשוט שיש. אור ואני חברים מאוד קרובים, גם רותם חבר מאוד קרוב. אור עובד איתי, הייתי איתו בהוואי ב'איירון-מן'. יש לנו המון חוווית ביחד. אנחנו נצא מחוזקים מהחוויה הלא נעימה הזאת".
עיכלת בכלל את מה שעברתם?
"זה שאני מדבר את האירוע, זה באיזשהו מקום תהליך של תרפיה. החום והאהבה שכולם מקבלים פה, זו מדינת ישראל בתפארתה. הלוואי והייתי יכול להעביר לאור ולרותם את האהבה שהם מקבלים בימים האלה, והעובדה שדי-ג'יים החליטו להירתם לעבודה של רותם, להחליף אותו ולתת לו את הכסף. אני רואה עוד ועוד אנשים עם מעשים טובים ויצירתיות, וזה רק מוכיח למה ממש חשוב שנישאר חזקים ונמשיך את החיים שלנו. גם כשקורים אירועים מצערים כאלה, צריכים לתמוך אחד בשני ולהמשיך הלאה חזקים. אין אופציה אחרת".