אריק קראוניק ז"ל, רבש"ץ קיבוץ בארי, נהרג בעת שנלחם במחבלים שפרצו לקיבוץ. רעייתו סיגל ובתו נועה היו נצורות במשך 17 שעות בממ"ד, לא יודעות מה עלה בגורל אריק, כשהמחבלים פרצו לביתן.

"בגלל שאריק הרבש"ץ, הנייד תמיד נמצא אצלנו בצד המיטה", תיארה סיגל, "הוא התעורר כששמע מטח ואמר: 'סיגל, קומי, תקראי לנועה שתרד'. שמענו יירוטים. כשהיינו בסלון עלו בקשר רבש"צים ואמרו: 'יש ירי ביישוב'. אריק אמר: 'זה נשמע לי קצת הזוי', אבל עוד אחד אמר: 'יש ירי ביישוב'. הוא אמר: 'תקפיצי כיתת כוננות, אני חושב שיש חדירה. תיכנסו עם נועה לממ"ד'. הוא לקח את ה-M16 ואת האקדח שלו ויצא".

"הדבר היחיד שעולה לי כל הזמן, זה שהוא נעצר שנייה לפני שיצא ואמר לי: 'להתראות'. בחיים הוא לא עושה את זה כשהוא יוצא. חדירה אצלנו זה אחד-שניים, הצבא מצטרף וגומרים את האירוע. הפעם זו לא הייתה חדירה, זו הייתה פלישה".

מה קורה מהרגע שאתן ננעלות בממ"ד?
"הייתה לי הרגשה טובה. הם כל הזמן יצאו לפעולות חדירה, הייתי רגועה ושלווה. אף אחד לא העלה על דעתו. לא האמנתי שיקרה לו משהו. אנשים שעבדו איתו בשוטף יצרו איתי קשר ושאלתי: למה הוא לא מתקשר אליי? באיזשהו שלב אפילו כעסתי עליו קצת. למה הוא לא שואל מה איתי ועם נועה? הוא כל כך עסוק? אמרו לי: 'סיגל, הוא מנהל את אירוע הלחימה. הכל בסדר'. הייתי בטוחה שהכל יהיה בסדר. לא דמיינו את הממדים. באיזשהו שלב קבוצות הוואטסאפ הפנימיות של הקיבוץ התחילו לעבוד ומישהי כתבה: 'דופקים לי בדלת, אני שומעת אללה אכבר. הורסים לי, יש יריות'. פתאום הבנתי שזה כבר משהו אחר לחלוטין".

מה עשיתן ברגע הזה?
"לא הבנו, הייתה לנו תחושה לא טובה. הייתי עם נועה בממ"ד ביחד עם הכלבה במשך 17 שעות, משש וחצי בבוקר ועד 23:30 בלילה כשבאו לחלץ אותנו. למרות שהמחבלים דפקו עם לומים בחלונות כדי שניבהל ונצעק והם יבינו שיש מישהו, הכלבה אפילו לא נבחה. החזקנו את דלת הממ"ד. בחדירה הראשונה, כששמענו שמתחילים לשבור, נועה ואני ישבנו על דלת הממ"ד. כשהבנתי שהם בתוך הבית, התעלפתי. נועה הניחה אותי רגע על המיטה וחזרה להחזיק את ידית הממ"ד. הבנתי שנכנסתי לסרט רע, דמיינתי מה הם הולכים לעשות לנו וחשבתי: סיגל, את חייבת להתאפס ולהציל את הילדה שלך ואותך. יש לי עוד ילדים. ברגע התאפסתי וחזרתי להחזיק עם נועה את הדלת של הממ"ד. נועה תפקדה בצורה מטורפת לילדה בת 14".

ספרו על רגע החילוץ.
נועה: "היינו על הדלת ואמרתי לאמא: אני שומעת מישהו נכנס הביתה. לא הבנו אם זה ערבית או ערבית, עד שבאיזשהו שלב התחלנו לשמוע מושגים של הצבא: חפ"ק, טיהור חדר. אמרתי לאמא: זה צה"ל, תפתחי. פתחנו להם את הדלת, הוצאנו להם שתייה ואחרי 10 דקות הם הוציאו אותנו לגמרי מהבית. בדיעבד מסתבר שהיה מחבל למעלה. אמא ואני שמענו אותו וביקשנו שיבדוק בקומה למעלה. החיילים אמרו לנו: 'הוא כבר למעלה למעלה'. הם הרגו אותו. יצאנו וראינו את מה שהולך בקיבוץ, זה לא ייאמן".
סיגל: "היו חילופי ירי מאוד כבדים אצלנו בבית לפני שחולצנו. נותקנו קשר, עד שלשבריר שנייה נועה כיוונה את הטלפון לתקרה ומצאה נקודת קליטה. הוא הודיעה למשפחה שאנחנו בחיים ושיש מישהו למעלה. זו הייתה שעת חושך, אבל שמעתי את צירי הדלת עד שהמחבל עלה. כמה דקות לפני שחולצנו היו חילופי ירי מאוד כבדים ממש בתוך הבית. לראות את החיילים פותחים לנו את הדלת עם פנסי הראש על הקסדות, זה המראה הכי הכי".