תא"ל במילואים דדי שמחי, נציב כבאות והצלה לשעבר, ידע מראות קשים במסגרת תפקידיו השונים, אבל לא תיאר לעצמו שיום אחד זה יגיע עד לפתח ביתו. בנו, גיא שמחי ז"ל, נהרג בקיבוץ רעים בעת בהיתקלות עם מחבלים. בדקות שלפני, עוד הספיק גיא להכניס לממ"ד 14 מתושבי הקיבוץ ובכך הציל את חייהם.

"גיא נולד בקיבוץ רעים. הוא משרת בסיירת צנחנים. ביום שישי בערב יצא למסיבה עם חבריו. בשבת ב-06:30 ירו רקטות וטילים. הוא די מיומן בקטע הזה מעשר השנים שגרנו בעוטף. הוא לקח את החבר'ה שלו והגיע לקיבוץ כדי להיכנס לממ"דים אצל בני הכיתה שלו. בדרך, אסף עוד 30 חבר'ה וחילק אותם לשני ממ"דים. גיא ואדר, שגם משרת ביחידה מיוחדת, הכניסו 14 חבר'ה לתוך ממ"ד. הם נשארו בסלון, מחוץ לממ"ד, כדי לאבטח את הדלת".

"אדר היה חמוש, גיא לא. הגיעו חמישה מחבלים וזרקו עליהם רימונים. הם הספיקו להרוג שני מחבלים. אדר הצליח להימלט, פצוע. גיא נהרג מהרימונים וירו בו. החבר'ה שהיו בממ"ד ניצלו וחולצו אחרי שש-שבע שעות. הבן שלי הציל הרבה אנשים. הוא היה אריה, לוחם אמיתי. לא סתם היה בסיירת".

ירדת דרומה כדי לחלץ את הגופה שלו.
"הבנו באיזשהו שלב שגיא במצב מורכב. חיפשתי אותו בבתי חולים, אחרי זה הבנתי שהוא שוכב, כנראה הרוג, כבר שעות מחוץ לבית. אני מכיר את הקיבוץ. עליתי על מדי צה"ל, אירגנתי נשק והגעתי עד לקיבוץ ב-01:00 בלילה. רציתי ללכת לבית אבל עצרו אותי ואמרו: 'אתה לא יכול להתקרב'. זה היה גדוד חרוב, שהייתי המפקד שלו לפני כמעט 15 שנה. אמרתי להם: חבר'ה, תביאו את הבן שלי, הוא פה 60 מטרים. הוא שוכב מהבוקר. אם לא תביאו אותו, אני אלך להביא אותו. הם הוציאו לי אותו. ראיתי אריה. אריה ישן וקר, אבל אריה. הוא גיבור אמיתי. יש עוד מאות כמוהו, מאות. תספרו את הסיפורים האלה".

אורית, אמו של גיא, סיפרה עליו: "כולם אומרים כשהילדים שלהם מתים שהם היו מושלמים, אבל גיא היה אחרת. הוא גלש, לחם, המון אנשים אהבו אותו. הוא היה הדבק בכל החבורות. הוא היה יפה בטירוף וידע את זה. לקחו לי את האור של העיניים שלי, אף אחד לא יכול להחזיר לי אותו. מה שכן אפשר זה להחזיר לנו את הגאווה של מדינת ישראל. אני מצפה שלא נוכל לשמוע אחד את השני מרוב המטוסים שיהיו למעלה. יש לנו מדינה חזקה, אנשים חזקים".

דדי הוסיף: "אני לא מדבר כאב שכול, עוד לא התרגלתי למונח הזה ולא מבין מה זה. לא רוצה שייקחו את דבריי כ'הוא מדבר מדם ליבו'. לא, אני מדבר כאקס תת אלוף, כראש מטה פיקוד העורף, כאחד שראה הרבה דברים בחייו, שהיה באירועים קולוסאליים: אני אומר לכם, היה פה אירוע מטורף. אם אני מנרמל אותו לאסון התאומים, ל-300 מיליון הרגו 3,000 איש. פה, לשמונה מיליון בהתאמה הרגו לנו 37,000 אנשים. ככה צריך לראות את זה. אנחנו במלחמה. הייתה מהלומה, התאוששנו ועכשיו מרימים ראש ויוצאים לקרב".

"אנחנו צריכים לחזק את החוסן הלאומי. סיפור הניצחון זה סיפור של עמידה איתנה. ספרו על סיפורי הגבורה, על האמהות, על הילדים, על הלוחמים, על הבן שלי, על החבר'ה מהיחידות המיוחדות שהסתערו ונהרגו. אנחנו עם שקיים 3,500 שנה. עברנו משברים גדולים, נעבור גם את זה. לפני כמה שבועות המדינה התרגשה כשאיש שכולנו מכירים אמר: 'ארצי שינתה את פניה והנכד שלי לא יהיה לוחם'. אני אומר פה לכולם: ארצנו לא שינתה את פניה, שרטו את פניה, אבל היא חזקה. נהיה לוחמים, בנינו יהיו לוחמים ונכדינו יהיו לוחמים, כי אחרת יקרה מה שקרה בקיבוץ בארי. צריך להירגע, לנשום חזק. את מתינו נקבור בהמשך. נתחקר. אני אומר לחבריי במטה הכללי: להרים ראש, לשנס מותניים וקדימה לעבודה. איך דדו אמר ביום כיפור, אחרי המשבר וכשירד לחזית? 'אנחנו נשבור להם את העצמות'. משפט שכזה הקים מדינה לתחייה. זה מה שצריך להיות".