חמישה טילי נ"ט נורו אתמול על ידי החיזבאללה לעבר יישובי הצפון, אחד מהם פגע ישירות במכונית שבה נסע תושב מטולה, ליאור ויינברג. ויינברג, שנמצא כעת במילואים, חולץ מהמכונית הבוערת על ידי חיילי צה"ל ופונה לבית החולים.

"אחרי לילה שלא הייתה לי הזדמנות להתקלח, נסעתי הביתה, התקלחתי, הכנתי כמה דברים ושמתי באוטו", תיאר ליאור, "נכנסתי למכונית, יצאתי מהחנייה בבית ברוורס וטיל פגע בי מאחורה. שמעתי שריקה, פתחתי את דלת המכונית אבל לא הספקתי לקפוץ. הטיל פגע ונפלתי החוצה מהאוטו. האוטו עלה באש. חיילים גררו אותי משם, הכניסו אותי לתוך הבית וטיפלו בי, החובשים והצוות. רסיסים פגעו לי בראש ובגב".

רעייתו, אורנה, הייתה באותה עת במרכז הארץ לאחר שפונתה, כמו מרבית תושבי מטולה, מהבית. "שוחחתי עם ליאור שתי דקות לפני האירוע", סיפרה, "קיבלתי את הטלפון מאמא שלו. עד לרגע זה אין לי מושג מי הודיע לה, אבל היא התקשרה אליי והודיעה לי בבכי גדול: 'ליאור נפצע, ליאור נפצע'. אמרתי לה: זה לא הגיוני, לפני דקה דיברתי איתו. הוא עוד היה בתוך הבית ומיהר לארוז דברים. הוא אמר: 'צריך לארוז מהר לפני שאני חוטף פה כדור בתוך הבית'. זו הייתה התחושה. אמרתי לו: אתה בתוך הבית, תירגע. לא תיארתי לעצמי שדקה אחרי שנסגור את הטלפון, אקבל טלפון שאומר שהוא קיבל טיל, לא כדור. זה היה מטלטל מאוד".

מה עשית כששמעת על האירוע?
"התקשרתי לכיתת הכוננות ולמועצה שלנו, כי ידעתי שליאור לא יהיה זמין באותו הרגע. רציתי להבין מה קורה. כולם אישרו לי שאכן קרה אירוע כזה, אבל שעוד לא ראו אותו ולא יודעים בדיוק מה קורה. לקח בערך 10 דקות עד שהבנתי שליאור בסדר - שהוא נפצע, אבל בחיים. זה מה שהיה חשוב לי לשמוע".

שנים מדברים על התסריט הזה והנה הוא מתממש.
"לאורך 30 שנה שאני חיה במטולה לא חששתי כמו שאני חוששת היום. אני מבינה מה יכולות האויב שלנו. עד היום הרגשתי מאוד בטוחה בבית שלי למרות שאני גרה בבית הקיצוני ביותר ביישוב, כשכל לבנון פרוסה מתחת לרגלינו אבל גם מעלינו, כי יש סביב גבעות והרים. אנחנו רואים את ההתפתחות שלהם, את העמדות שלהם, רואים שהם מתצפתים עלינו כל היום. הם בודקים אותנו כל הזמן. הם מגיעים עד הגדר, לפעמים נוגעים אפילו בגדר, פעם עם הכבשים ופעם אנשים פרטיים. כשאני הולכת ברגל, אני רואה את התנועה שלהם. אנחנו יכולים לדבר אחד עם השני. אם עד היום הייתי אופטימית שאולי עוד יקרה משהו טוב, היום אני מבינה שאנחנו במצב מאוד מסוכן. אין שום סיכוי שנוכל לחזור ולחיות במטולה בביטחון אם לא יקרה משהו מאוד קריטי בגבול".

במצב הנוכחי, לא תשובו הביתה?
"אי אפשר לחיות בסיטואציה כזאת. אנחנו משפחה חקלאית, מעבדים מטעים שמגיעים עד הגדר. מטר מאחורי הגדר זה כבר לבנון. אין שטח מפורז. חקלאים לא יכולים להגיע ולעבד את האדמות שלהם. אי אפשר. אנחנו לא יכולים להיכנס לבתים שלנו מבלי שנרגיש שמסתכלים לנו לתוך החלונות. עד היום ידענו שיש צבא שמגן עלינו, גם היום אנחנו יודעים את זה, אבל יכול להיות שהם כל כך מתוחכמים שהם יגיעו אלינו מלמטה, מלמעלה ומקדימה".

מה צריך לקרות כדי שתחזרו לחיים הקודמים שלכם?
אורנה: "צריך לעשות לזה סוף, לארגון הזה שהולך ומתחזק. אני מבינה שהוא הרבה יותר חזק מהחמאס ושזה הולך למלחמה כוללת, אבל יכול להיות שזאת האופציה היחידה שנשארה לנו. ב-2006 כבר עזבנו את הבית לחמישה שבועות. זה לא היה פשוט. הילדים שלי היו אז מאוד קטנים. היינו פליטים בארצנו, חיפשנו את עצמנו במשך חודש וחצי במרכז הארץ. אם צריך לעשות את זה חצי שנה זה מה שנעשה, אבל מקווה שזה ייגמר אחת ולתמיד".
ליאור: "יש לי שלושה ילדים כרגע בצו 8. לאף אחד לא קל, בטח לא במלחמה. אבל, אם לא תהיה ברירה, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. אין ברירה אלא לנקות את לבנון מכל הצרה הזאת. תקראו לזה חמאס, ג'יהאד או חיזבאללה, זה לא משנה. פעם הם זורקים עלינו אבנים, פעם מפריעים לנו לעבוד ופעם זה יותר חמור, טיל".

חשבתם שתגיעו לרגע הזה?
ליאור: "לא חשבתי שנגיע לזה. עברתי את לבנון הראשונה, לבנון השנייה, חדירות, קטיושות. הצלחנו לחיות עם הכל. עם כל הדברים האלה, בניתי את הבית שלי מבחירה בקצה הכי צפוני של המושבה. היום זה מצב אחר. אם אתה מקבל טיל בבית, אז אתה כמו מוצב קדמי. זה הרבה יותר קשה. השטחים שלנו צמודי גדר. כבר שבוע-עשרה ימים שאנחנו לא יכולים לעבוד. פינינו את העובדים שלנו, פינינו הכל".
אורנה: "מהסרטון שיצא כמה שעות אחרי האירוע על ידי החיזבאללה, אנחנו מבינים שהם ממש תיעדו את הכל. הם תיכננו את זה, ראו את ליאור יוצא מהבית עם המדים וכיוונו אליו. התכנון, הפגיעה, האוטו השרוף, הכל מצולם. הם עקבו אחריו. זאת תחושה נוראית. זה לא טיל תועה שנופל על בית כזה או אחר".