בשעות הקשות מכולן, כשהמחבלים פשטו על קיבוצים ויישובים רבים בדרום, התושבים מצאו עצמם לבד, בלי סיוע מכוחות הביטחון, מגנים על עצמם ועל בני משפחותיהם. אלון אנקר, תושב קיבוץ נירים, חיסל במו ידיו מחבל והבריח אחרים, ובכך הציל את חיי שלוש בנותיו הקטנות שהיו איתו בבית באותה שעה.
"זה סרט רע ממש", תיאר אנקר, "בשעה 06:30 היה צבע אדום. התחילו פצמ"רים על העוטף. ב-06:48 שמעתי ירי נק"ל מחוץ לבית. תוך דקה שמעתי גם צעקות בערבית וירי על הבית שלי. ישר לקחתי את ה-M16 ודרכתי אותו".
"אני גרוש, גרושתי הייתה לבד בבית שלה והבנות היו איתי בממ"ד. הן שמעו הכל. אמרתי להן: הכל בסדר, אני עם ה-M16, אין כלום. אתן יכולות להיות רגועות. תשבו במיטה, תתכסו, מקווה שהכל ייגמר עוד מעט. הצבא יגיע".
"בשעה 08:00 התחלתי לשמוע יריות חזקות, RPG ורימונים מסביב לבית על בתים אחרים. הרבש"ץ שלח לנו הודעה: 'אין צבא, כל אחד לעצמו, כל אחד שומר על המשפחה שלו'. בשעה 10:30 שמעתי פריצה לבית שלי, גם מדלת הכניסה ששברו אותה וגם מהחלון של אחת הבנות. המחבלים נכנסו, שמעתי צעקות בערבית בתוך הבית. הם שברו את כל הבית. אמרתי לבנות: תתכסו בשמיכה, יהיה קצת רעש, אני אירה, אל תיבהלו. אני מציל אתכן מזה".
"ברגע שראיתי את ידית הממ"ד מתחילה לרדת ושמעתי בן אדם ממש מטרים ממני, נתתי בעיטה לידית של הדלת הממ"ד ולדלת עצמה, יריתי שלושה כדורים וחיסלתי מחבל מולי, בטווח מטר, מטר וחצי ממני. זיהיתי עוד שניים שקלטו את הירי וברחו מהבית".
"מתוך אינסטינקט ראשוני יצאתי החוצה לראות אם אני יכול לחסל גם את שני המחבלים שברחו. ראיתי ממרחק 100-200 מטר ממני עוד ארבעה מחבלים, שניים עם RPG ושניים עם קלצ'ניקוב. הם לבשו מדים שחורים והיו חמושים לגמרי. אמרתי לעצמי: אין לך סיכוי מולם. חזרתי לממ"ד והרגעתי את הבנות".
איך עברו השעות הבאות?
"הבנתי שאני לבד ושאם לא אשמור על עצמי ועל הבנות שלי, אין אף אחד שישמור עלינו. אחרי שראיתי שיש מחבלים נוספים הבנתי שאני חייב לחזור לממ"ד. נשארתי עם הדלת 10-20 סנטימטרים פתוחה והייתי ארבע שעות כמעט במצב כריעה. הסתכלתי על דלת הכניסה לבית שנפרצה וחשבתי: כל בן אדם שייכנס אני יורה בו, לא מעניין אותי".
מתי הסתיים הסיוט?
"רק בשעה 16:30 הגיע אלינו הרבש"ץ עם כוחות צה"ל. צעקו לי מחוץ לבית. פתחתי את דלת הממ"ד וצעקתי להם שאנחנו בסדר, אבל שיש מחבל שכוב מחוץ לדלת הממ"ד ושלא יתקרבו. לא ידעתי אם יש עליו רימונים, כי באחת הפגיעות התחיל לצאת ממנו עשן מאחד הכיסים. אמרתי להם לבוא מסביב. הם הוציאו את הבנות מחלון הממ"ד. הייתי עם חולצה ותחתונים, יחף. התארגנתי מהר ויצאתי. יחד עם עוד שני חיילים ליוויתי את השכונה עד למועדון הקיבוץ. במועדון שמנו אותם בממ"ד מאובטח. אחר כך יצאתי החוצה ואבטחתי את כל מי שהצליח להגיע איתנו. רק אחרי שעתיים כמעט הצליחו לחלץ את אמא שלהן מהבית שלה והיא באה והרגיעה אותן".
מאיפה האומץ? מה אתה עושה בחיים?
"אני חקלאי בקיבוץ נירים. אני בכיתת כוננות, אבל ממש לא מקגייוור. כל מה שהיה לי בראש זה שהולך להיות פה רצח המוני ושאם לא אשמור על הבנות שלי, אין מי שישמור עלינו. בוואטסאפ בכיתת הכוננות כתבתי: 'יש לנו מחבלים בשכונה, יש לנו מחבלים בבית', והתשובה הייתה: כל אחד שומר על עצמו, אין צבא. עד השעה 16:30 היינו לבד, כל אחד לעצמו. המזל שהייתי עם M16 בבית ויכולתי להגן על עצמי. שאר האנשים היו שש–שבע שעות בממ"ד, תופסים את הידית בכוח, ולא באמת יכולים להגן על עצמם".