זה אחד מאיזורי הקרב המדממים ביותר בעולם. חבל נגורנו קרבאך שבין ארמניה לאזרבייג'ן הוא מוקד העימות המתמשך בין שתי המדינות, שגבה לאורך השנים אלפי חיילים ואזרחים הרוגים משני הצדדים.
הערב (חמישי) ב"עובדה" איתי אנגל נכנס אל האיזור המסוכן הזה שבגבול איראן ומגלה שהנשקים המתקדמים והקטלניים שבהם משתמשת אזרבייג'ן במלחמתה מול ארמניה - ומסוגלים להכריע את המלחמה כולה - הם תוצרת ישראלית.
אנגל שוחח עם נסלי ברדה ב"חדשות הבוקר" וסיפר על הנשק החדשני והאכזרי שמופעל באיזור. "הגענו לגבול איראן כדי לספר על מלחמה מאוד מוזרה מבחינתנו, בין שתי ידידות של ישראל - ארמניה ואזרבייג'ן. ישראל בחרה צד והיא עוזרת לאזרבייג'ן לנצח את הארמנים ולגמור את הצבא שלהם, אפילו שגם הם חברים שלנו".
"על הדרך - גם אזרחים נהרגים, בגלל נשק סופר מתוחכם שכנראה יהיה הנשק של כל המלחמות הבאות, מל"ט קמיקזה", סיפר אנגל, "מדובר במל"ט מתאבד שמרחף באוויר, מחפש מטרה ומתרסק עליה. אין שום דרך לאנשים באיזור הזה להגן על עצמם".
עד כמה הנשק הזה שובר שיוויון?
"היו הרבה מלחמות בין ארמניה לאזרבייג'ן על איזור המחלוקת הזה וכמעט תמיד הארמנים ניצחו. גם הפעם הם באו מאוד בטוחים ויהירים, אלא שהנשק המתוחכם שלנו הוא שהכריע. זה גיים צ'יינג'ר, אזרבייג'ן לקחה להם יותר מ-75% מהשטח".
במהלך תיעוד הקרבות באיזור אנגל מצא את עצמו נמלט מפני אותו מל"ט הקמיקזה: "במלחמה הזאת זה כלי הנשק שהכי מפחיד. איך שנכנסנו לנגורנו קרבאך הנהג שלנו ביקש שנפתח חלון - אפילו שזה איזור מאוד קר, בהרי הקווקז. ברגע ששומעים זמזום - שזה הפחד הכי גדול ואתה לא יודע אם זה זמזום בגלל משהו במנוע או כי משהו זז בשיחים, צריכים לעוף מהאוטו, כל אחד למקום אחר, ולנסות למצוא מחסה".
"זה אפילו לא מחסה של קיר אלא ענף של עץ, כדי שהמל"טים מלמעלה לא ייראו אותנו", הסביר אנגל, "זו כבר לא גבורה של חייל מול חייל, אלא מישהו עם ג'ויסטיק שרואה מה קורה, מחליט לאן לכוון את המל"ט המתרסק ותעשי מה שתעשי, בחיים לא תצליחי לברוח".
והמישהו הזה עם הג'ויסטיק זה לפעמים חבר'ה שלנו.
"יש המון הומור שחור ברגעים האלה. כשהיינו בחורשה ונחתו לידנו טילים, פתחנו את המצלמות שלנו. בחור ארמני שהסתובב איתנו אמר, 'אולי תדברו איתם? אם אתם מתים עכשיו, זה החבר'ה שלכם. אתם לא רוצים לצעוק להם למעלה?'. זה קרה לנו כמה פעמים, אבל לאנשים שם זה קורה במשך חודש וחצי. כל מי שהבין שאנחנו מישראל עשה לנו עין עקומה, ולפעמים ממש פחדנו. זה אנשים שהבנים והחברים שלהם נהרגו ונפגעו שם".
בשנתיים וחצי האחרונות אנגל הוא לא רק עיתונאי חוקר שמדווח מהמקומות הכי מסוכנים בעולם, אלא גם אבא. האם זה שינה במשהו את המוכנות שלו לקחת סיכונים במסגרת העבודה?
"האם משהו השתנה? כן", הוא מודה, "אבל, כשהולכים למקום מסויים זו לא אוטומטית התאבדות, את יכולה לבחור עד כמה את נכנסת לעומק. ברור שיש דברים שאין עליהם שליטה, אבל התפיסה שלי, ושל אבות ואמהות אחרים שבמקצוע הזה, זו ההבנה שבשביל זה בחרנו בעיתונות - בשביל להיות בשטח. כן, זה סיכון, ובטוח שגם לא נעשה את זה לעד".