אסתר, שהייתה במסיבת הטבע ברעים, נקלעה לאש המחבלים פעמיים - ושרדה. "היינו במסיבה כשקלטנו שבשמיים יש מלא רקטות. באינסטינקט הראשוני חשבנו: נברח, לא נחכה שכולם ייצאו ויהיה בלגן. לא ידענו שזו הסחת דעת. היינו בין הרכבים הראשונים שיצאו כשקלטנו יריות מולנו, מטווח כמה מטרים".

"חמישה מחבלים היו מולנו, במדי צבא, והתחילו לירות. חברה שלי אמרה: 'שימי גז, שימי גז', ולא יודעת איך עשיתי את זה אבל שמתי גז וטסנו משם. נסעתי בזיגזג, בין המחבלים. הזירה הייתה כמו מכוניות מתנגשות, הכל עשן ופיצוצים. לא ראיתי כלום ואמרתי לחברה: אני לא רואה כלום, איך אמשיך לנסוע? אחרי כמה שניות נכנסה בי מכונית לבנה מצד שמאל, התנגשה בנו. ניסיתי לתת גז, ראיתי שאין אוטו ואמרתי לה: יאללה, בורחים".

"כשיצאנו קלטנו אוטו של פועלים, עובדים זרים. חששנו בהתחלה, לא ידענו אם הם חלק מהפיגוע. הם אמרו לנו: 'תסתתרו, הכל טוב'. הם היו פצועים. ראינו עוד בחורים צעירים, התיישבנו לידם והם ממש עזרו לנו, היו בקור רוח מטורף: 'קחו מים, תירגעו, הכל טוב'. בחור אחד אמר: 'אני נוסע, אני לא נשאר פה. תבואו איתי'. עלינו איתו על האוטו. כמה דקות אחרי זה ירו בנו עוד הפעם. התהפכנו עם האוטו שני סיבובים ונפלנו לתוך תעלה".

את מצליחה לתפקד ברגעים האלה?
"מה שהציל אותנו זה שהאוטו עמד ב-90 מעלות. ירו בו, בזמן שאנחנו שכבנו אחת על השנייה באוטו. ראו רק אותו. הוא שכב בהתחלה מחוסר הכרה, כשאני ישבתי מצד ימין. האוטו נטה, הייתי בזווית מולו. ראיתי שהוא מדמם ואז קלטנו שהוא מראה סימני חיים. סימנו לו שישחק אותה מת, שיהיה רגע בשקט. שאיכשהו נצא מזה. כמה דקות אחרי זה, אולי חצי שעה בערך אחרי שאנחנו שוכבות, ירו בו וחוררו אותו. קלטתי שהוא כבר לא במנח ישר, שהוא טיפה הצידה".

מה עובר בראש באותן דקות?
"מחשבות קשות. תמיד כשיש שיח סביב מחבלים ומה עושים באותו רגע, אני אומרת: אם לי זה קורה, אני פיפי בתחתונים וזהו. לא יודעת מה אני עושה. באותו רגע גילינו אחת את השנייה. אנחנו חברות מבית הספר. דיברנו עם העיניים, אין איך להסביר את זה. הכי מרגש בעולם. אני רוצה להעביר את המסר שאין ייאוש בעולם, צריכים להילחם באותו הרגע, להיות חזקים ואמיצים".

מאיפה קור הרוח, האומץ והתעוזה?
"בחיים לא חשבתי שאגלה על עצמי כוחות כאלה. אנשים עוברים דברים בחיים, מתחשלים ומתגברים, ואני עוד לא בת 20, עוד לא ראיתי כלום בחיים, ובאמת לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות. הלב שלי עם המשפחות וההורים. אני חזרתי הביתה, אבל יש כאלה שקוברים את הילדים שלהם או שלא יודעים מה איתם. זה הכי נורא שיכול להיות בעיניי, המחשבה הזאת מתעתעת בי. זה נס גלוי, הייתה לנו השגחה עליונה".

ספרי על עצמך.
"אני חיילת בחיל האוויר, טכנאית F16 בחצרים. בדיוק ירדתי לסדיר שלי. אני חיה עם אמא שלי ושתי אחיות קטנות. אבא שלי נפטר מזמן, כשהייתי בת שלוש. אני מאמינה בלב שלם שהוא היה איתנו, שהוא שלח את הבן אדם הזה, את המלאך הזה שהיה איתנו, כדי לשמור עלינו. אני מאחלת ומתפללת שיהיה לזה סוף. המדינה חייבת לעשות משהו בנידון. הורים לא יכולים לקבור את הילדים שלהם, זה נורא בעיניי".

איך אמא הגיבה כשנחלצת?
"כשירו בי באוטו, בפעם הראשונה, אחרי שעשיתי את התאונה ונכנסה בי מכונית, התקשרתי לאמא ואמרתי לה בצרחות: יורים לי על האוטו. היא הייתה בהלם והתחילה לעשות טלפונים, להתקשר לאנשים שלה. אחרי זה לא היינו כל כך עם הטלפונים, כי פחדנו שמישהו ייראה. שיחקנו את עצמנו מתות. מדי פעם ענינו לטלפון או שלחנו מיקום, אבל שעתיים שכבנו שם עם גוף נטוי, כל הלחץ היה ללמטה. לקח קצת זמן עד שעזרו לנו אבל בסוף הגיעו".