בסוף השבוע חזר אורי שמאי, תושב שלומי, לבית ממנו פונה עם פרוץ המלחמה. הוא בסך הכל רצה לאסוף מעט ציוד, כשלפתע רקטה פגעה פגיעה ישירה בבית והסבה נזק גדול. במזל, זה נגמר בפגיעה ברכוש בלבד.
"קפצנו לבית, לבקר. 'לבקר' בבית שלך. זה אבסורד", אמר הבוקר שמאי ב"חדשות הבוקר", "רצינו לכמה שעות להטעין קצת סוללות. עצם זה שאתה רואה את הבית, רואה איזשהו עוגן, זה נותן לך קצת אנרגיה להמשיך ושבסוף זה ייגמר. רצינו לקחת כמה דברים ולהסתדר. הייתה אזעקה, לא משהו חריג. נכנסנו לממ"ד. מעוצמת הפיצוץ הבנו שהפעם זה קרוב, שהפעם זה כאן. יצאנו מהממ"ד וראינו את הפגיעה בבית".
מה עבר בראש?
"שהרולטה הרוסית הגיעה גם אלינו. איפה המדינה? מישהו מבין, מישהו אכפת לו? שר הביטחון שלנו, הצבא שלנו, המפקדים, ראש הממשלה, צריכים לתת קווים אדומים - ולעמוד בהם. הם מבטיחים הבטחות שלא עומדים בהם. אנחנו תשעה חודשים אחרי הפינוי, סטטוס קוו זה לא. עברנו שבע דירות מאז הפינוי. בכל יום שעובר המצב רק מחמיר. אנשים שוקעים לתהומות, לבעיות משפחתיות, כלכליות ונפשיות. יש לי שני ילדים בגיל 17 וילדה בת 10, שחווים משהו שילדים לא אמורים לחוות - מבחינה חברתית, לימודית".
איפה אתה מרגיש את זה עליהם?
"אדם צריך יציבות, בוודאי ילד, נער. מסגרת. הם לא מאמינים כבר לשום דבר, לא מאמינים שנחזור. חברים שלהם פזורים ברחבי הארץ. על הלימודים אני כבר לא מדבר. אני אומר לבת שלי בת ה-10, בצחוק, אחרי שנתיים של קורונה ועוד השנה הזו, 'בבגרות ישאלו אותך כנראה על לוח הכפל'. אני אומר את זה בעצב. אני מצפה מראש הממשלה, מכל האחראים, מכל הטייטלים האלה 'ראש ממשלה, 'שר ביטחון', 'שר הנגב והגליל', זה לא רק טייטל, זה לא כרטיס ביקור. זה צריך לבוא עם עשייה ואחריות. כמו שראש הממשלה ידע בקורונה לצאת בתשע בערב במסיבות עיתונאים ולהגיד לנו לשטוף ידיים, מצופה שהוא יגיד לנו, תושבי הצפון: 'אני איתכם ואתם תחזרו. יש מועד'. ב-07.07 נגמר הפינוי לכאורה. למה מחכים? להגיד לנו דקה לפני מה קורה איתנו? אולי בכלל החליטו לוותר על הצפון. אם זאת ההחלטה, תגידו לנו. נעשה את השיקולים שלנו".
יש מחשבות לא לחזור?
"אני שומע מחברים וממשפחות שלא יחזרו. לא רק מטעמי ביטחון, אלא כי הם לא רואים אופק ולא יודעים מה יוליד יום. אנשים רוצים יציבות, מוצאים את עצמם במקומות אחרים. מוצאים עבודות, מסגרות. לא רוצים את הטלטלות האלה בחיים. אישית עוד לא הצליחו לדחוק אותי לפינה. אני מרגיש שמנסים. לפני חודש וחצי עברנו לדירה ששכרנו בנהריה. זה האזור היותר מוכר ונעים לנו, גם לא רחוק מהבית מבחינת קילומטרים. חבר אמר לי: 'לא הבנתם את הרמז? אתה ממשיך לבוא לצפון?'. אני עוסק בתחום הסייבר, גם אשתי עוסקת במקצוע מבוקש. אני יכול למצוא עבודה במרכז ואולי אפילו בחוץ לארץ. אני לא רוצה. אני רוצה לחזור לצפון, רוצה לראות את הצפון פורח, רוצה שיטפלו בעניין ויפה שעה אחת קודם. הזמן מרכיב קריטי כאן. אמרו '01.09 זה לא תאריך, מי שם את התאריך הזה על לוח השנה?'. אנחנו שמנו את התאריך הזה על לוח השנה. 01.09 זה צומת חשובה מאוד. זה כמו זירת איגרוף. חטפנו אגרופים תשעה חודשים. אם אנחנו לא חוזרים ב-01.09, זה יהיה הנוקאאוט".