מתן צנגאוקר שנחטף מביתו שבקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר, מוחזק זה 123 ימים בשבי חמאס בעזה. אמו, עינב, הפגינה אמש מול הקריה בתל אביב וחסמה את אחד הנתיבים, כשלפתע עצר נהג, קילל אותה ואת בני המשפחה שהיו איתה בהפגנה, יצא מהמכונית והרים עליהם ידיים. הנהג לא נעצר על ידי המשטרה.

"זה אירוע ממש מסעיר, לא ציפיתי לתגובה כזאת", הודתה עינב הבוקר, "מאז ה-7 באוקטובר אני חווה רק אמפתיה, סימפתיה, חיבוק, אהבה, מכל הקשת הפוליטית בעם שלנו. עצוב מאוד שנאלצנו לפגוש בנהג כזה. אני בטוחה שהוא איננו מייצג את דעת הרוב".

"החלטתי לחסום את כביש בגין, מול שער בגין בקריה, הבאתי אוהל והודעתי שאני נשארת לישון עם הבנות שלי עד שמתן יחזור מהשבי", תיארה עינב, "הכל בתיאום עם משטרת ישראל. השארנו נתיב אחד פתוח, כמתבקש. כשבאנו לפתוח לאותו נהג את הנתיב, הוא פתח את החלון הקדמי והתחיל לצעוק לי שאם אני רוצה את הבן שלי בחזרה הביתה, אני מפריעה לראש הממשלה לעשות את העבודה שלו. הוא אמר שהכי טוב שאשב בבית בשקט, כדי לא להפריע למהלכים לקרות, ושאני שמאלנית. תמוה מאוד".

מה ענית לו?
"עניתי שהוא מוזמן להעביר איתי את השעות, הימים והחודשים הארוכים בלי מתן, לילות ללא שינה, ללא אוכל. גם אני חטופה, אני חיה באוויר, אני לא מתפקדת בתור אמא לשתי הבנות שלי זקוקות לי. הן יודעות שזה למען מטרה נעלה, כדי להילחם ולהחזיר את מתן הביתה יחד עם שאר החטופים. עניתי לו שהוא טועה".

איך זה התפתח כדי לאלימות?
"אמרתי לו שהחסימה היא ממש לשתי דקות, לפי הסיכום שלנו עם המשטרה, ואז נפתח את כלל הנתיבים. הוא אמר שהוא לא מוכן להמתין את שתי הדקות האלה, שאין לו זמן לשטויות האלה ושאני רק מפריעה לסדר הציבורי, שאם אני רוצה פתרון בעניין החטופים אני צריכה לשבת בבית בשקט ולהמתין. אמרתי לו שהוא יצטרך לחכות, כמו שכל הנהגים במדינת ישראל מגלים איתנו סבלנות ואורך רוח. הוא יצא מהאוטו, תפס את אחות של מתן, נטלי, בת ה-19, הרים אותה ועלה על הרגל של בת הדודה של מתן, ג'ינה. זה היה מחזה נורא. לולא נוכחות משטרת ישראל, זה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע. אני מודה למשטרה שהגנה עליי ועל הבנות שלי".

הנהג נעצר?
"לא נעצר. הוא נלקח הצידה על ידי הקצין שהיה איתנו כאן בכביש ומניחה שנלקחו ממנו פרטים מזהים. כנראה שהוא היה צריך להטיח אחת מאיתנו על הרצפה ולפתוח לנו את הראש, רק אז היו מתעוררים. המשטרה הייתה נוכחת במקום, ראתה את ההמולה, הפרידה, משמע שהיו ידיים, הייתה אלימות. המשטרה צריכה לחקור את שני הצדדים. כשניגשתי לקצין ואמרתי שאני רוצה להגיש תלונה, השוטרת ששמרה עליי אמרה שאין צורך, שהכל בטיפול הקצין שמדבר עם הנהג. מקווה שמשטרת ישראל תעשה את העבודה המוטלת עליה ותמצה את הדין עם אותו נהג סורר".

מה עובר עלייך בחודשים האחרונים? את ישנה על הכביש, באוהל, בקור ובגשם.
"זה עניין קטן - הגשם, הקור, הרגליים הרטובות, הרעב, חוסר השינה. הכל מתגמד לעומת מה שמתן חווה כרגע בשבי חמאס. גורלו לא ידוע, אנחנו לא יודעים מה המצב שלו, לא יודעים אם הוא חי, אם הוא פצוע, אם הוא מקבל טיפול רפואי. לא יודעים מה קורה איתו. מה שאנחנו עוברים זה שום דבר, הם הגיבורים האמיתיים, החטופים שלנו".

יש שאומרים שהמחאות הללו מעלות את דרישות חמאס. מה דעתך על זה?
"זאת טעות שנשב ונשתוק בבית. אנחנו לא רוצים להיות כמו אשתו של רון ארד שאמרו לה לשבת בבית, לא יצאה והפגינה ומה קרה עד היום? רון עדיין לא איתנו. לא נגיע למצב הזה. נצא, נחסום כבישים, נפריע לסדר הציבורי, בין אם בהסכמה עם משטרת ישראל ובין אם לא. אין מחיר לחטופים, כל מחיר שממשלת ישראל תשלם בעבור מתן ושאר החטופים מקובל בעיניי. המדינה הפקירה אותנו וכל יום ממשיכה להפקיר אותנו. היא צריכה לקחת אחריות על המעשים שלה ולשלם את המחיר הנדרש כדי להחזיר את החטופים הביתה, ויהי מה. אני דואגת לביטחון ישראל, אוהבת את המדינה הזאת, כואב לי על כל חייל שנהרג ברצועת עזה במטרה לחלץ את בני ואת שאר החטופים, אבל די, מספיק, ארבעה חודשים. עייפתי. אני רוצה שראש הממשלה יתחלף איתי יום אחד, בתחושות שאני חשה. הוא לא ישרוד. אני באפיסת כוחות, משפחות החטופים באפיסת כוחות, אבל לא נישבר. אנחנו נלחמים למען מטרה נעלה, להחזיר את הילדים שלנו הביתה. אין לזה מחיר".