ישראל דהאן ובנותיו נויה וליאור שהו בבית הכנסת בסן דייגו בזמן הפיגוע שלשום. נויה נפצעה מכדור ברגלה אך חייה ניצלו הודות לתושייתו של הדוד שלה, אלמוג. הבוקר סיפרה נויה על הרגעים הדרמטיים בבית הכנסת: "לא הבנתי מה בדיוק קורה, שמעתי שמישהו יורה וכולם רצו החוצה. אלמוג הרים אותי, היורה כיוון אליו וזה פגע בי".
איך התחושות הבוקר? יצא לך לפגוש את הדוד שלך?
"אני מרגישה יותר טוב, אבל עוד קצת כואב לי. היום ראיתי את אלמוג, חיבקתי אותו ושאלתי אם הוא בסדר".
ליאור, איך הרגשת באותם רגעים בבית הכנסת?
"פחדתי. זה היה מאוד מפחיד לראות את הדם של נויה. ראיתי את כולם נלחצים, זה הלחיץ אותי עוד יותר. פחדתי על נויה ועל אחותי שננעלה בשירותים".
"אנחנו עוד מנסים לעכל ולהבין מה קורה פה", סיפר אביהן של נויה וליאור, ישראל. "עדיין לא ישנו מאתמול, אנחנו מחכים ומחפשים הסברים. התגברנו על דברים יותר קשים במהלך התקופה האחרונה ונתגבר גם על הדברים האלה".
יש מחשבות על גורל? אחת הסיבות שעזבתם את הארץ זה כדי להעניק לבנות חיים פשוטים יותר.
"כן, יש דבר כזה שנקרא גורל, אני מאמין בזה. אני אגיד לך איך אני רואה את הגורל. עזבתי את מדינת ישראל כי הבת שלי חלתה בסרטן לפי שנתיים. פה הצילו אותה, בישראל היא לא הייתה שורדת. מבחינתי זה גורל. באנו לפה לתיקון לעולם הזה ואנחנו פה, אנחנו נשאר בחיים. מבחינתי הגורל זה שהיום הילדים שלי בריאים ושלמים".
האירוע הזה לא עושה לך פלאשבקים לתקופה שבה גרת בשדרות?
"זה לא דומה אפילו. מה שקרה בבית הכנסת אתמול זה מסע רצח, מסע תועבה, זה לא קרוב. הייתי בשדרות בתקופות הקשות, נפצעתי מקסאם שנפל לי בבית, גם לחמותי נפל קסאם בבית וגם לאמא שלי. במקרה של קסאם זה מכה אחת, בום ונגמר, זה לא אותה הטרגדיה, זה לא אותו דבר".
יש סיכוי שבעקבות הפיגוע תחזרו לישראל?
"אנחנו לא מתכוונים לעזוב לשום מקום. אנחנו נתחזק ונחזק אותן, ניתן להן את הכלים שהן צריכות. בתי הספר שהן נמצאות בהם יעזרו להן, הם כבר יודעים לחכות להן מחר עם פסיכולוגים בשביל הטיפול הפסיכולוגי שהן יצטרכו. הקהילה פה מאוד גדולה, הם מודעים לדברים כאלה".