מאיר גבאי חזר אתמול (חמישי) מבית הכנסת בלוד, ובדרך נתקל בערבים שתקפו אותו – כל זה כשאשתו גיל רואה את הכל מחלון הבית. "חזרתי מהתפילה, הלכתי לכיוון הרכב שחניתי מחוץ לשכונה בשביל שלא ישרפו לנו אותו. בדרך כשעברתי מתחת לבית, ראיתי פתאום שמאחוריי נזרקות לעברי אבנים", מספר הבוקר מאיר. "הסתובבתי וראיתי שני ערבים זורקים עליי אבנים גדולות, ממש סלעים, ותודה לאל הם לא הצליחו לפגוע בי".
לדבריו, הוא צעק לעברם והבין שלא יצליח לברוח מפניהם. "היו עוד שניים שלושה ערבים מאחוריהם ועוד כמה על המסגד שנמצא ליד. הבנתי שאם אני בורח הם פשוט ירדפו אחריי", ממשיך מאיר. "צעקתי לעברם, ניסיתי להתכונן, וזה לא ממש עניין אותם. הם צעקו 'אללה הוא אכבר' וזרקו עליי אבנים, בזמן שאחד מהם בינתיים התחיל להוציא אולר ארוך, באורך 15-17 ס"מ, משהו באמת מלחיץ. הבנתי שאין לי כלי הגנה להגן על עצמי. הוא מחשש לא תקף אותי במידי, הוא פשוט התקרב אליי לאט, שלף את האולר, והבנתי שאין לי מה לעשות, התחלתי לברוח. תוך כדי הבריחה פשוט כל מי שהיה מסביב התחילו לצעוק 'אללה הוא אכבר' והתחילו לרדוף אחריי גם הם".
מה עבר לך בראש באותם רגעים?
"שאני עומד למות עכשיו, זה מה שעבר לי בראש. ושאין לי אפשרות לחיות בנחת ובשקט בבית שלי. הבית של היה 50 מטרים משם – לא יותר".
גיל. אשתו של מאיר, ראתה את כל המתרחש מחלון ביתה. "תליתי כביסה בבית ופתאום שמעתי צרחות 'אללה הוא אכבר'. הלכתי לחלון, לא תיארתי לעצמי שזה בעלי שם. פשוט התחלתי לצרוח מבהלה ומפחד, 'תעזבו אותו, הוא לא עשה לכם שום דבר, תעזבו אותו', וברחוב, חוץ מערבים – אין יהודים, הם מפחדים להסתובב. אין מי שיבוא לעזור לו. אין משטרה, אין משמר הגבול".
"ואז מאיר נעלם לי מזווית הראייה", המשיכה גיל. "דבר ראשון התקשרתי למשטרה, אמרתי להם 'תקפו את בעלי, בואו מהר'. היא אמרה לי שהיא מזמינה לי אמבולנס, והבנתי שהיא לא תזמין כי אם היא לא באה בעצמה היא לא תזמין לי אמבולנס. התקשרתי למד"א והם אמרו לי שהם חייבים ליווי ביטחוני, ולכן הם יתעכבו. הבנתי שאין לי באמת ברירה".
מאיר סיפר ששני מובילים שהיו באזור נחלצו לעזרתו לאחר שקרא להם לעזרה. "היו שם שני מובילים גדולים כאלה וצעקתי להם 'בואו תעזרו לי בבקשה'. אחד מהם שלף את הסכין שהוא פרק איתו את הסחורה ופשוט רץ לעברם. אם הוא לא היה עושה את זה אני לא בטוח שעכשיו הייתי יכול לדבר איתכם".
השניים פנו לעזרה בקבוצת הוואטסאפ של השכנים:
-"דקרו אותי עכשיו, דקרו אותי אני פה ליד, ליד הכנסייה, המסגד, פה דקרו אותי'", קרא מאיר.
ואשתו גיל זעקה:
-"דקרו את בעלי, הוא הלך לתפילה, הוא הלך להביא את האוטו ודקרו אותו".
מאיר, ששמע שוב את ההקלטות, הוריד את ראשו ונזכר ברגעים הקשים. "עברתי משהו לא פשוט", סיפר.
אתם רואים את עצמכם נשארים שם בלוד? אתם רואים את החיים חוזרים להיות מה שהיו? או שזה אירוע שכל כך מטלטל וצריך לעשות חישוב מסלול מחדש?
"מה שמטלטל עוד יותר זה שאין עזרה", אמרה גיל. "הדבר הבסיסי ביותר שיש זה משטרת ישראל והצבא שלנו, ומד"א, שלא מגיעים ולא עוזרים לנו. הבן שלנו בן 10 והוא הולך לתפילה, לחברים בשכונה, לבית הספר והכל בסדר, ועד עכשיו הוא אומר לנו לפעמים 'אמא, אני חושש שיתקפו אותנו, שיתקפו אותי ואת החברים שלי', ואנחנו אומרים לו אל תדאג, המשטרה פה, הכל יהיה בסדר. ואנחנו באמת לא יודעים איך אפשר לחזור ככה לשגרה. יש הסתה מאוד גדולה מצד המסגד".
"באותו הבוקר היה נאום של האימאם, פשוט נאום של הסתה ושל דיבורים נגדנו", הוסיף מאיר. "אני לא מבין איך זה יכול לקרות אחרי לילה כזה, פשוט אני מאמין שזה חלק ממה שגרם לזה".