לפני שנתיים, בפיגוע הירי בצומת תפוח, מחבל ירה באקדח מטווח קצר לעבר נוסעים שעמדו בתחנת האוטובוס בצומת. בניה פרץ נפצע קשה והפך למשותק. חברו הטוב, יהודה גואטה זכרונו לברכה, נרצח.
הרופאים העריכו כי בניה לא ישוב להזיז את הידיים והרגליים, אבל הוא סירב לוותר, טס לתאילנד והחל בהליך שיקום ארוך ומורכב, שמניב תוצאות מרשימות. הבוקר נזכר בניה בבוקר הפיגוע ובפציעה הקשה: "היינו, החברים, בדרך לישיבת איתמר. הגענו לצומת תפוח. נעמדתי בפינה. שמעתי רכב שעושה חריקה ונעצר בצומת. הסתכלתי עליו וראיתי בתוכו מחבל שהרים את האקדח, צעק 'אללה אכבר' וכיוון אליי את האקדח".
"הסתובבתי ישר וחטפתי כדור בגב. נפלתי על הרצפה. לא איבדתי את ההכרה, רק שכבתי על הרצפה וחיכיתי שתגיע עזרה. אחרי כמה שניות כבר הגיעו לטפל בי. לקחו אותי באמבולנס לבית החולים. בהתחלה לא היה לי מושג איפה נפגעתי, כי הכדור פגע בחוט השדרה ואיבדתי את התחושה בגוף. התפללתי שיהיה טוב. למחרת, כשהרופא הגיע וסיפר לי שאני משותק בכל הגוף, לא האמנתי לו. לא יכולתי לעכל את זה".
בזכות המיליונים שנאספו בגיוס המונים, בניה טס לתאילנד לניתוח ייחודי ולהליך שיקום אינטנסיבי: "אני מתאמן בתאילנד כל יום, שש-שבע שעות, במכון האימונים. כשאני חוזר מהמכון הביתה יש את הרגע הזה שאני פתאום לבד ומרגיש את החוסר של המשפחה. אבל אז, אני נזכר במימון האדיר הזה שתרמו לי עשרות אלפי אנשים. יש מאחוריי צבא שבאמת מאמין בי, דוחף אותי ונותן לי את הכוחות להמשיך קדימה".
איך אתה מרגיש היום?
"ברוך השם, הרבה יותר טוב. אני מרגיש יותר טוב, פיזית ונפשית. היום אני יכול להזיז את הידיים יותר טוב, יכול אפילו לאכול לבד ביד ימין. משהו שלא הייתי מסוגל לעשות או לחלום עליו לפני חצי שנה. אני מסוגל להזיז שוב גם את הרגליים, ברוך השם. הבטן יושבת הרבה יותר טוב, כל היציבות שלי השתפרה. זה רק אמצע הדרך, אני מאמין שזה ילך וישתפר".
מה הניתוח הייחודי שעברת?
"משתילים אלקטרודות בחוט השדרה שמגרות אותו ומחזירות את התהליך מהמוח חזרה לרגליים. ככה נוצר שוב קשר בין המוח לרגליים. כל יום אני רק מחזק ומחזק את השרירים מחדש, מחזק את הקשר, וככה יכול לחזור להזיז את הרגליים והידיים".
איך אתה מתמודד עם רגעי המשבר?
"יש לפעמים רגעי משבר, אבל המשפחה שלי והחברים תמיד איתי ועוזרים לי. הם מאמינים בי ודוחפים אותי. הם איתי במלחמה הזאת ולא משחררים לרגע".
אחרי החגים אתה חוזר לתאילנד?
"כן, השיקום שם הכי טוב. אין פה בארץ פתרון עדיין. חזרתי לחודש כדי להיות עם המשפחה ועם החברים קצת, לאגור כוחות מחדש, ולחזור לעוד חצי שנה".
מה היו החלומות שלך לפני הפיגוע, ומה החלומות שלך היום?
"כמו כל נער בישראל, ממש רציתי להתגייס ולתרום לשירות צבאי. היום אני רוצה לחזור ללכת, להקים משפחה, ולהביא את השיקום הזה מתאילנד לארץ. שכל בן אדם נכה או פגוע יידע שיש לו תקווה, יש לו דרך, שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה - רק צריך להאמין".