רותם מנסנו נפצע קשה לפני חודש בפיגוע הירי ברחוב דיזנגוף בתל אביב. בפיגוע נרצח חברו הטוב, אור אשכר זכרונו לברכה, ונפצע חבר נוסף, מיכאל אוסדון. הבוקר (שלישי), ממיטת אשפוזו בבית לוינשטיין, שיחזר מנסנו את מה שאירע בליל הפיגוע ותיאר את מאמצי השיקום וההתגייסות הגדולה מצד הקרובים אליו.
"הזיכרון שלי מהיום הזה די חלש", סיפר מנסנו ב"חדשות הבוקר", "אני זוכר שקבעתי עם אור שנלך ביחד לחתונה. אור היה סופר מגונדר וחתיך, הוא היה ג'נטלמן וגבר מדהים. הוא לבש חליפה מהממת, זה היה נראה כאילו זו החתונה שלו. כשירדנו למטה פגשנו חבר טוב שלנו, מיקי, הפצוע השלישי. חצינו את גוש חלב, הרחוב שאשכר גר בו, והגענו לדיזנגוף. בדרך צחקנו וסיפרנו בדיחות. מהרגע שהגענו לרמזור אני לא זוכר כלום".
"בדיעבד פגשתי את הפרמדיק שטיפל בי, הוא בא לבקר אותי. הוא טען שמיקי ואני עוד היינו בהכרה, שדיברתי איתו וסיפרתי לו שאני ירושלמי במקור. אני ממש לא זוכר את כל זה, זה בלק-אאוט. מסך לבן עבורי. הדבר היחיד שאני זוכר זה שהעירו אותי בבית החולים, סיפרו לי שעברתי פיגוע, שניתחו אותי ושיהיה בסדר".
אתה יודע להגיד איך ניצלת? הוא ירה בכם מטווח אפס.
"יש לי פצע ירי בכתף השמאלית. הכדור חדר ונתקע בחוליות העליונות בעמוד השדרה. יש לי שם קיבוע. לפני מספר ימים עשו לי בדיקה בבית החולים ואמרו שגם הטחול שלי פגוע. לא הצליחו להבין איך הכדור נכנס מהאזור שנכנס ולא פגע בשום איבר פנימי. זה נס בלתי רגיל, גם למיקי. סנטימטר לפה או לשם. שנינו ניצלנו. אני מרגיש שאור קיבל את הכדור הזה בשביל שנינו. הראש שלי תמיד רץ במחשבות, מה היה קורה אם. מיקי ואני ניצלנו, אלוהים שמר עלינו, אבל לצערי הסוף מאוד מאוד טרגי בסיפור הזה".
אתה זוכר את הרגע שהתעוררת?
"כשפתחתי את העיניים, השאלה הראשונה הייתה מה קורה עם אור. ככל שהימים עברו, לא באמת ידעתי. הבנתי שהוא מורדם ומונשם. התפללתי, כל אחד שהגיע אליי לחדר ביקשתי שיתפלל עבורו. השתדלתי לעשות את מה שאני יכול, אפילו מעט, כדי לעזור".
מה ההתקדמות שאתה הכי גאה בה בשיקום שלך?
"יש לי הרבה שיפור בתנועות כפות הידיים והרגליים. היום קרה הדבר הכי משמעותי מאז שהגעתי לפה, ניסו להעמיד אותי בעזרת כיסא גלגלים. הרגשתי ממש את הרצפה, הצלחתי לעמוד בתמיכה שלהם ולבעוט עם הרגליים. אני כבר מזיז את כפות הרגליים ואת הברכיים, יש לי הרבה תנועות בידיים. בכל יום יש שינויים משמעותיים. זה ייקח עוד זמן".
כשלא היית בהכרה, חבריך התגייסו למענך ולקחו את האירועים שלך כדי-ג'יי. מה זה עשה לך?
"זה הוציא בי תחושות בגוף שלא הרגשתי מעולם. אני באמת חסר מילים. גיוס ההמונים מסייע להרגשה הטובה, זה עוזר לי להילחם כל יום במסע שלי פה בבית לוינשטיין ולצאת ממנו הכי חזק שאני יכול. בשבילי, בשביל מיקי, בשביל אור, בשביל כל החברים וגם בשביל עם ישראל, שתומך בי. היום אני חוגג 35. לא תיכננתי לחגוג את זה פה, אבל זה מה שקרה. אני בחיים, זה מה שחשוב, מפה אדע לעלות מעלה מעלה".
אתה עטוף באהבה ובחברים.
"לגמרי, 24/7. זה מדהים ומחמם את הלב. זה הזמן להגיד תודה לכולם: לחברים הקרובים שלא עוזבים אותי, למשפחה, לאנשים שסתם באים לבקר ולתת מילה טובה, לעם ישראל, למי שעוצר אותי במסדרונות, שואל ומאחל לי החלמה מהירה. הסיפור הזה נגע בכל כך הרבה אנשים והראה לכולם מי באמת היה אור ואיך נראית ארץ ישראל היפה. זה כל כך עושה טוב בלב".
מה התוכניות שלך לאחרי השיקום?
"כשאצא על הרגליים וכמו שצריך, אתאמן ואעשה הרבה דברים. מה שקורה סביבי והעזרה מכולם נותנים לי דרייב. יש לי הרבה רעיונות לדברים שאני רוצה לעשות ולהנציח בהם את אור. הוא היה ספורטאי ומצטיין. אני מלא באמונה, אנחנו נעשה את זה".