זו השנה השנייה שבערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה המסעדנית רותי ברודו פותחת את ביתה ואמה, יהודית פרידלנדר, מספרת את אשר חוותה בשואה במסגרת "זיכרון בסלון". לדברי רותי, השואה תמיד הייתה נוכחת מאוד בחיי המשפחה ועיצבה את בני הבית, שבמשך שנים לא ידעו מהו צחוק או שמחה.

"גרנו בבית שהשואה הייתה חלק ממנו", תיארה רותי, "חיינו את החוויה הזאת ביום-יום שלנו, את הסיפורים. באיזשהו שלב, כשאת מתבגרת, את אומרת: אוקיי, די, בואו נחיה, בואו נהיה נורמליים, בואו נתקדם הלאה. כמעט האשמתי את ההורים שלי שלא הצליחו להשתחרר מזה. כבר לא היה לנו כוח לשמוע את ההורים".

"משפחת אח של אמא שלי שגדול ממנה בעשר שנים הם דוגמה הפוכה לסוג חיים של ניצולי שואה. הם החליטו שלא לדבר על זה. הם לא עירבו את הילדים שלהם בכלל במלחמה ובזיכרונות השואה. בתור ילדה הסתכלתי עליהם, הם היו נראים משפחה נורמטיבית ושמחה. אנחנו היינו בדיכאון טוטאלי. הם לא ידעו לשמוח. אף פעם לא צחקו אצלנו. רציתי להשתחרר מהחוויה הזאת, מהגלותיות. יאללה, אנחנו בארץ. לא הצלחנו".

יהודית סיפרה, "הבית שלנו היה בית עצוב. אני עד היום לא יכולה לצחוק מהלב. יש בתל אביב מועדון לניצולי שואה. אנשים באים לשם, אפילו מבוגרים יותר מהגיל שלי - שרים, רוקדים, עליזים. אני לא יכולה להצטרף לזה. אני לא רוקדת ולא שרה. אני רואה את האנשים האלה ומתפלאה, איך הם שמחים ככה".

עדיף לחיות בבית שבו השואה נוכחת או שמדחיקים ולא מדברים על זה בכלל?
רותי: "בתור דור שני מאשים, זו הדילמה הכי גדולה של החיים שלי. האם זה היה נכון או לא נכון. האם את לוקחת טראומה ומתחפרת בתוכה, או שאת מצליחה לטפל ולהתקדם הלאה. באשר לאח של אמא שלי, לפני שנפטר הוא חזר חזרה לתוך השואה. הוא היה בוכה כל הזמן, בכי מטורף, אחרי ששנים סגר את זה בתוך עצמו".

יהודית, איך זה עבורך לשבת ולספר את סיפורך במסגרת "זיכרון בסלון"?
"השנה היה לי מאוד קל לעומת השנה שעברה, כי הרגשתי שהוצאתי את זה מעצמי. לא יודעת מה יהיה בשנה הבאה, האם אוכל לדבר עוד. כשדיברתי אתמול הוצאתי את מה שהיה לי על הלב. אף אחד לא יכול להעריך את ארץ ישראל כמו האנשים שעברו את השואה. צריכים לשמור על הארץ הזאת, מאוד מאוד".

יהודית שיתפה בסיפורה האישי: "הייתי ילדה בת ארבע כשהתחילה הרדיפה. בעיר שלנו, טופולצ'אני בסלובקיה, היינו משפחה עם 13 ילדים. אמא ואבא שלי התקיימו מקונפקציה לגברים ולילדים. החיים שלנו היו טובים. פתאום התחילו הרדיפות. אסור היה להורים שלי למכור, לתפור. בכל שבוע הייתה רשימה של אנשים שהיו צריכים ללכת לתחנת רכבת ולנסוע לאושוויץ. כל המשפחה של אמא שלי, 60 איש, הייתה בקרון אחד. שרדו שלושה, אמא שלי ושני אחים".

איפה היית בשנים האלה?
"עם משפחתי. היינו ארבעה ילדים ונשארנו שניים. אחותי ואחי נספו. אחי במיידנק ואחותי בהפצצה. היא הייתה חולה ובניתוח בזמן שהפציצו את העיר, ומההדף היא נפטרה. בעלי היה באושוויץ. אמו נשלחה למשרפות ונספתה בגלל שלקחה את הילד הקטן של גיסתה, בגלל שהיה לה תינוק ביד. הדבר הזה הציק מאוד לבעלי כל השנים".