שיר ביליה והפרוש שלה אלון אבוטבול ייכנסו למטבח במוצאי שבת (אחרי החדשות, ערוץ 12) ולפי השמועות, הם הולכים להכין את הסעודה הטעימה ביותר שבושלה אי פעם ב"המטבח המנצח VIP". כשחופרים באינסטגרם של ביליה, מבינים שאי אפשר לצפות למשהו אחר ממנה - מדובר בבשלנית מעולה, שמשתפת את עוקביה במתכונים למנות יפהפיות וטעימות מאוד, תוך שהיא משקפת את הסיפור האישי שמסתתר מאחוריהן. צללנו עמוק לתוך החשבון האינסטגרם שלה שלה ויצאנו רעבים ומרוגשים עד מאוד.
מה עושה ביליה כשמצב הרוח לא משהו? אופה עוגיות. לצד מתכון לעוגיות פטל טבעוניות, חשפה תקרית שאחריה ביקשה להתנחם בהן. "לא תמיד צריך להגיד משהו. לימדו אותי שחוסר תגובה היא התגובה הנכונה", כתבה ביליה, "אני אדם שכמעט הכל רגשי אצלו, אז האוטומט מגיב. אחרי שנים של ניסיון אני יודעת שצריך לסתום, אולי להיעלם, אולי למצוא חבר או שניים ולפרק את הדרמה הפנימית. העיקר לא להגיב. כמו תמיד, אני מודה לאל שחיכיתי. כולנו יודעים שדרמה זה מיותר. הבכור כל הזמן אומר לי: 'אמא, תהיי מקצועית. זה לא רגשי, זו עבודה'".
"השבוע הלכתי לבשל לאישה מאוד עשירה. לקחתי את מילי הקטנה שלי איתי כעוזרת. לילה לפני הארוחה עבדתי עד שתיים לפנות בוקר. שמתי לי מוזיקה, בישלתי, רציתי שיהיה להם טעים, שיתעלפו. הדרך אליה הייתה יפה וארוכה. כשנכנסנו היא אמרה שהרצפה שלה מעץ ושאנחנו צריכות להוריד נעליים. אין בעיה, אמרתי, אבל כשראיתי את כל האורחים עם נעליים וגרביים, בבית בהרים, כשהאוויר הקר חוצב בעצמותייך, אמרתי למילי - את קולטת? פה אני עוצרת, לא מספרת עוד. נכנסת פנימה, לשקט, להמתנה, לחוסר התגובה. אמא שלי אומרת 'בסוף עוד תהיו חברות'. אצלי הכל רגשי. אז עכשיו נעשה עוגיות".
על תפוחים, עצים וכו': לביליה ואבוטבול ארבעה ילדים - מיכאל, אליה, אורי ומילי. מיכאל מנגן בכישרון רב על חליל נאי, כלי נשיפה טורקי מסורתי. "יש לי ילד טורקי, מדבר טורקית שוטף. יש לו שפם והוא מנגן מקאמים טורקיים על חליל נאי", כתבה ביליה על מיכאל, "כל קיץ הוא לומד באוניברסיטה באיסטנבול. השנה התחנן שאבוא, כי ברור לו שהעיר הזו תפורה על אמא שלו. הרמתי טלפון לחברה האהובה עליי, דליה, ותפרנו טיול של שבוע יחד עם מייקי, תושב העיר, שנוסע בכל כל כלי רכב ציבורי: אוטובוסים, רכבות, מטרו, רכבות חשמליות וסירות שמעבירות מצד אירופה לאסיה".
"בעיר קנינו כרטיס לאיסטנבול והתניידנו בתחבורה הציבורית כמקומיים. בדרך לארמון הסולטן עלינו על אוטובוס ונדבקו אליי 360 מעלות. לא הבנתי איך הנהג מעלה עוד ועוד נוסעים, שלא הייתה להם אפשרות אחיזה מרוב צפיפות. תפסו לי בשמלה מכל הצדדים כדי לא ליפול. עברה לי בראש המחשבה: רק שלא ינשמו עליי איזה וירוס. אחרי שבוע של ערימות בורקסים, בקלאוות, אוכל ואין סוף שווקים, נפרדנו כל אחד לדרכו. אני ליוון, מרגישה לא משהו. נכנסתי למיטה ואז זה נפל לי: נשמו עליי. אני יום רביעי עם קוביד מספר שלוש, בניקוי גוף-נפש. אני מכינה סלט רק ממה שהחקלאים באי מגדלים עכשיו". המתכון בפנים.
מתכון לסטייק המושלם לפי אייל שני: בתחילת שנות האלפיים ביליה ביימה את הסדרה "אוכל למחשבה" שבה כיכב השף האהוב. "התחברתי איתו, אהבתי ללמוד ממנו. יש מלא ממה", כתבה, "בפרק שבו הכין סטייק התיישבנו לקפה באחת ההפסקות. התוודתי ואמרתי: אתה יודע, אייל, בחיים לא אכלתי סטייק. זה לא נבלע לי. הוא הסתכל עליי ושתק כמעט שלוש דקות. חמור מחשבה, מכווץ גבה, עם אצבע מכוונת ורצון לפתוח לי עולם שלא הכרתי, אמר: 'תקשיבי, היום את הולכת לעבור ערב רומנטי כמו שמעולם לא חווית. את הולכת לקנות שני אנטריקוטים, עושה להם נעים עם שמן זית ומלח גס עד שהחתיכות מבקשות להתעלף מהנאה על קרש העץ, משאירה אותם זמן מה בטמפרטורת החדר, ורבע שעה לפני שהאהוב שלך מגיע הביתה, תחממי מחבת ברזל כבדה על אש גבוהה, ואז תתני צריבה של שלוש דקות כל צד. את מורידה מהאש, סוגרת אותם עם צלחת, נותנת לנוזלים להתבשל עם המיצים של עצמם עשר דקות ומחזירה למחבת לעוד שתי דקות מכל צד. את קונה בקבוק יין אדום ומניחה על השולחן שתי צלחות לבנות עם כוסות יין. הוא מגיע הביתה, רואה אותך יפה וזוהרת, מניחה סטייק אחד על הצלחת שלו והשני על שלך. אתם יושבים ליד נר במרכז השולחן, את מסתכלת עליו בעיניים והוא בשלך ואתם מדברים על הדברים שפותחים את עולמכם. הנה, עשית אותו גיבור, את הגבר שלך. אחרי כל זה, את הולכת לישון בתאוות הבשר, נרדמת כמו תינוק וקמה כמו נמרה'".
ביליה הקשיבה לעצותיו, הכינה לאהוב שלה את הסטייק בדיוק כפי שהציע אייל, והתוצאה? "הוא נכנס הביתה ולא האמין. זה לא עשבים, קינואה, עדשים, מיץ תאנים ושאר צומחים. זה סטייק, זה חיה רעה. סטייק וחיות אחרות זה לא שלי, אני אוכל עשבים, אבל כן אכין אותם לגיבורים". חגיגות הוולנטיינס עוד לא הסתיימו, מוזמנים לנסות גם.
כאמא לארבעה ילדים הדאגות לא מסתיימות לעולם, וזה לא משנה בני כמה הם. "היום, כשאני מזהה פחדים במשך היום, במיוחד בכל הקשור לילדים שלי, אני מבינה שפחד זה לא ההפך מאהבה. פחד זה מקום שבו צריך טיפול, יחס ותשומת לב. בפרשנות הפרקטית שלי לאותו הרגע, אני רחוקה מעצמי ועכשיו צריכה לעשות פעולות מקרבות. בימים האלו, כשהילדים כל הזמן זמינים עם הטלפונים, הקידמה יצרה להם מציאות הורית הרבה יותר נוכחת - ולנו, ההורים, מציאות יותר חרדה. הם יותר נשלטים, למרות שאני מאמינה שאנחנו לא יכולים לשלוט בכלום. ובכל זאת, אנחנו, עם רגשות האשמה שלנו, כן מאמינים שאנחנו יכולים לסדר את העניינים ולהרגיש בטוחים כשאנחנו יודעים בכל רגע איפה הילדים שלנו נמצאים".
"כילדה, הייתי אומרת להורים שלי באיזו שעה בערך אני חוזרת ולא ממש התעסקו בי. אם הייתי חוזרת עשר שעות בנוסף לזמן הבערך, הייתי חוטפת מכל כיוון ובכל בלוטת שומן. הדור הזה פחות חופשי, יותר חשוף לפחדים ופחות חשוף לגירויי תנועה. אם הם לא עונים תוך חמש דקות, הרבה מאיתנו מתחילות להיכנס לחרדה כי הראש מתחיל לספר סיפורים, ממציא דמיונות ומהלכים בלתי נסבלים. אני לא מכירה אמא אחת שזה לא עבר לה בראש, וגם לא אבא שלא עבר לו בראש, אבל הגברים בוכים בלילה. אנחנו האמהות יותר מציקות, ההצקות האלה מפריעות להם ובבית אנחנו סובלות בשקט, כי לא נעים לנו להפעיל את החרדה אצל הבעל והילדים האחרים כדי שהמהומה לא תהפוך לאמיתית עוד יותר בדמיוננו".
"באותו היום, כשהתקשרתי אליה בפעם ה-100, אני אוהבת להגזים, ובאותה שעה הטלפון לא היה איתה, היא חזרה אליי ואמרה לי: 'אמא, אני ממש מבינה שאת דואגת, אבל את צריכה להבין שזה מכביד עליי'. עניתי כמו ילדה טובה: טוב, ממי, מקבלת, סליחה. כל מה שמשמח אותי זה שראיתי את השם שלה על הצג".