קצת לפני תום סבב הבתים הראשון של MKR המטבח המנצח ותחילתו של הסבב השני (הערב, אחרי החדשות בקשת 12), השופטת רותי ברודו העמידה את הזוגות במקום. אם אתם רוצים להתעסק באוכל, היא אמרה להם, צריך גם לדעת איך לאכול נכון. לא להסתמך על ההרגלים שלנו, אלא לפתוח את הראש לטעמים אחרים. כי הרי אם נתחבא מאחורי המוכר, האהוב והנוח, איך נתפתח? זה כמובן לא אומר שצריך לשכוח מאיפה באנו, פשוט לזכור לאן אנחנו הולכים. בדיוק כמו שחיים כהן סיפר על החזון שלו לשלב בין המסורת לקדמה במסעדה "יפו תל אביב", ככה גם אנחנו צריכים להפסיק לפסול מנות רק כי הן לא מתובלות לפי המתכון הסודי של סבתא.
שלא תטעו, אני לא מתיימרת להיות מבקרת מזון, להפך. אין לי שום הבנה בבישול מקצועי ובחיים גם לא הייתה לי. אם תשאלו את הסובבים אותי לגבי הקשר המקרי ביני לבין המטבח, ההגדרה המתאימה ביותר תהיה 'שורפת סירים כרונית', בלשון המעטה. מודה, עד השנה האחרונה לא מעט סירים עלו אצלי בלהבות, וממש לא התביישתי להצהיר על כך בריש גלי. בכל זאת, בן אדם צריך להכיר ביתרונות ובחסרונות שלו. ככה יצא שבמשך 28 שנה הרמתי ידיים בתחום הבישול, כי בואו, תמיד יש חלופות אחרות.
בניגוד לזוגות בתוכנית, לא גדלתי בבית שסובב סביב אוכל. הטעמים במשפחה שלי, שכוללת שתי נפשות בדיוק, שידרו על שני גלים נפרדים. אמא שלי התמקדה בעיקר בקו הבריאותי, צמחוני עם נגיעות אורגניות פה ושם, ואני כמו ילדה מורדת התרחקתי שנות אור מירקות. המוטו: מה שבריא – לא טעים. עגבנייה, מלפפון, גמבה, שמיר, קוטג', כוסברה ודגים נאים הם רק חלק מהמאכלים שהחך שלי סירב לקבל בכל תוקף. אני עוד שומעת פה ושם מור"קים על הצרחות שהגננת שלי חטפה כשהיא ניסתה להכריח אותי לאכול מלפפון בגן, ללא ההצלחה מן הסתם. עגבנייה בחיים לא נכנסה לפה שלי, אלא אם כן זה קטשופ שמתקבל בזרועות פתוחות. כך למעשה הערכים התזונתיים שלי התבססו בעיקר על שומן טרנס, והרבה ממנו. מקדונלדס כמה פעמים בשבוע, משלוחה, וולט ותן ביס כבר חברים קבועים, ואיך אפשר בלי מזון קפוא לימים קשים? צודקים, בלתי אפשרי.
ואז הגיעה הקורונה שחייבה אותי להיפטר מההרגלים הישנים. בדיוק כמו שרותי ביקשה מהזוגות לזנוח את המוכר והאהוב, ככה גם הקורונה דרשה ממני להניח את הג'אנק פוד בצד. אין מסעדות, אין משלוחים, אין טייק אווי, יש רק מטבח שמאתגר אותי בכל יום מחדש לקום מהספה ולהיכנס לתוך עולם שהתרחקתי ממנו כמו מאש. אז קיבלתי על עצמי את האתגר. להגיד שכוכבי המישלן נפלו מהשמיים יהיה שקר מוחלט, אבל פתאום הבנתי כמה יתרונות פספסתי עד הנקודה הזאת בחיים. לחלק מכם זה כנראה יהיה מובן מאליו, אבל מהמקום שאני מגיעה ממנו, זה שמיים וארץ.
רוב חיי עסקתי בכושר, כך שהקלוריות האסטרונומיות שהגוף שלי ספג התמוססו בהשוואה לקילומטרים ששחיתי, רצתי והלכתי בכל שבוע. אבל בהסגר כמו בהסגר, העניינים נראו אחרת. בשבועיים הראשונים מצאתי את עצמי עומדת מול המראה עם כרס קטנה ומטופחת שגרמה לי להגיד 'עד כאן' והוציאה סופית את השניצלים הקפואים מהתפריט היומי. אפשר להחמיא לכישרון שלי בחודש הראשון ולהגיד שהמזון לא היה אכיל בעליל, אבל ברגע שקראתי כמה מתכונים, השקעתי ותרגלתי שוב ושוב, הצלחתי להתגאות בסירים שלי. מצחיק, אבל אפילו התחלתי ליהנות, ושם נפל האסימון לגבי המשפט הידוע: אוכל מכינים באהבה, או שלא מכינים בכלל.
מעבר לזה, בעניין הכלכלי, זה לא סוד שאנחנו במשבר והמצב הסוציו-אקונומי של הרבה משפחות בישראל נמצא בשפל. אז אחרי חודשיים של בישולים, הרשתי לעצמי להשוות את מצב החשבון בין שתי התקופות, וההבדלים הסתכמו בחסכון של אלפי שקלים. מכאן הגיעה המחשבה על העתיד, על משפחה ועל ילדים שעוד יגיעו. הרי את הטעות שלי כבר הבנתי, אז למה שדור ההמשך יחזור עליה גם? עם המזל שלי, כנראה גם הילד יהיה מרדן, אבל נתמודד.
בסופו של דבר, לא סתם רותי הבהירה למתמודדים כמה זה פסול להתנגד למנות רק כי הן לא לטעמנו. כשאנחנו פותחים אפיקים שאף פעם לא חשבנו ללכת בהם ומכירים טעמים חדשים, מגיעות גם תובנות שיכולות לשפר אותנו ברמה האישית, על אחת כמה וכמה כשהעולם הקולינרי הוא גם העולם שלך. אם בחרתם להתעסק באוכל, אתם צריכים להבין כמה מטבחים יש ברחבי העולם, באיזו קשת מגוונת של טעמים אנחנו חיים ועד כמה אפשר ללמוד מכל אחד מהם. אז בפעם הבאה שעדיאל תרצה תבלון יותר אגרסיבי, או כשאבישג ומרטין לא יזרמו עם הטעמים התאילנדים במנות של דניאל ונדב, תזכירו להם שלפעמים כל מה שצריך זה קצת מלח בחיים. הרי זה התבלין שמאזן אהבה, לא?