בין אם במטבח, מכינים את המקרוד של סבא משה, או סביב השולחן - מנהלים דיונים סוערים על גירושים, פוליטיקה ודימוי גוף, שמחה ויגאל גואטה הסתערו על "המטבח המנצח VIP", התמקמו בפסגת הטבלה בזכות סרוויס מפואר - והערב (חמישי, אחרי החדשות, ערוץ 12) ייאבקו על הניצחון בגמר מול טל טלמון ולירן שטראובר. רגע לפני שזה קורה, חזרנו לסיפורים והווידויים הכי מרגשים ומפתיעים ששיתפו עם חיים, רותי והזוגות.

שאגת הנמרה

בשיחה חשופה הודה מבקר המסעדות ניב גלבוע כי הוא נמצא במאבק סיזיפי ותמידי עם המשקל, זאת לעומת הגואטות שסיפרו כי הם לגמרי שלמים עם המראה שלהם. "כשהייתי רזה לא דיגמנתי. לפני כמעט עשור התחלתי לעלות במשקל, וכשפגשתי את מוטי רייף באירוע הוא אמר לי: 'את תהיי דוגמנית הפלאס-סייז הראשונה בארץ", נזכרה שמחה. "הגוף שלי מדהים, כשמצלמים אותי רואים את הנמרה שבי יוצאת החוצה ומתפרצת".

יגאל תיאר את הפעם הראשונה שראה מעל דפי העיתון את בתו בקמפיין לבגדי ים. "כשראיתי אותה בעיתון בבגד ים, הדבר היחיד שעשיתי זה התקשרתי אליה ואמרתי: שמחה, למה בצבע חרדל?". לדבריו, "מה האלטרנטיבה? האלטרנטיבה שאני מרים טלפון ואומר: תקשיבי, זה לא יכול להיות ככה, את עושה לי בושות. את עם בגד ים בעיתון. התורה אומרת: 'חנוך לנער על פי דרכו'. על פי דרכו - לא על פי דרכך".

ההבטחה והגשמתה

יגאל, פוליטיקאי לשעבר שכיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת ש"ס, התפטר מהכנסת ובכך שם קץ לקריירה הפוליטית שלו - זאת בעקבות מחאה גדולה שקמה נגדו בגלל ש"העז" להשתתף בחתונה הגאה של אחיינו. "כשהלכתי לחתונה של הומואים, כל העולם סער", נזכר גואטה, "300 איש מתחת לבית שלי, 400 אלף טלפונים. 'תתפטר', 'אל תתפטר'. כולם היו בלחץ, כולל אריה דרעי. אני ישבתי בבית וצחקתי".

"ביום שהושבעתי לכנסת הלכתי לקבר של ההורים שלי בקריית שמונה", חשף יגאל, "אמרתי להם: הוריי היקרים, באתי לפה כדי להגיד לכם דבר אחד: אני הולך היום לכנסת ישראל ואני יודע שזה מקום שאנשים מתקלקלים בו. באתי לפה להישבע על קברכם שביום שאחשוב שאני מתקלקל, אברח משם. זה מה שעשיתי ביום ההתפטרות".

"אנשים שמגיעים לכנסת מתקלקלים אחרי יומיים. המערכת יותר חזקה מהם. ישבתי בכנסת ואילן גילאון הביא הצעת חוק לתת שכר מינימום לנכים. אמרו לנו: 'יש משמעת קואליציונית, אתם צריכים להצביע נגד'. מה, יש פה מישהו מ-120 חברי הכנסת שיכול להסביר לי איך אותו נכה, שההכנסה היחידה שלו היא 2,348 שקלים, חי? הצבעתי עם גילאון נגד הקואליציה. בא אליי יושב ראש הקואליציה דוד ביטן ואמר לי, 'גואטה, תקשיב, אני הולך להעניש אותך'. אמרתי לו: נשמה שלי, אני גדלתי בקריית שמונה ובפרדס כץ. אתה לא מסוגל להעניש אותי. מי אתה בכלל שתעניש אותי? מה זו החוצפה הזאת? חברי הכנסת מתקלקלים כי אין להם עמוד שדרה. הם חלשים מול הלוביסטים, מול יושב ראש התנועה שלהם ומול הטייקונים".

אינטואיציה של אבא

לפני עשור נישאה שמחה לגבר שהאמינה כי הוא אהבת חייה, אלא ששבוע לאחר החופה הבינה כי עשתה טעות גדולה. מי שהרגיש מההתחלה כי מערכת היחסים הזו לא נכונה עבורה, היה אביה. "באתי לאבא שלי ואמרתי לו: אני מתחתנת, אתה הולך להתאהב בו - וזה לא קרה", חשפה שמחה, "אבא ידע שאני אתגרש. הוא ממש ידע את זה".

לדברי יגאל, "ברגע שהיא אמרה: 'אבא, תקשיב, העסק רציני, רוצים להתחתן, אני רוצה להביא אותו', אמרתי לה שאין בעיה. לחצתי לו יד, הסתכלתי לו בתוך העיניים ובאותו הערב אמרתי לה: הוא לא בשבילך. אבל, ידעתי ששמחה, כמו תמיד, תעשה מה שהיא רוצה".

שמחה נזכרה ברגע הקשה כשהודתה בפני אביה - ובפני עצמה, שהיא רוצה להתגרש: "אהבתי אותו אהבה אינסופית והלכתי על זה, אלא שבשבע הברכות הבנתי שזה לא זה, זה לא הולך למקום טוב. הרגשתי שזה כמו חלום, כשאת מנסה לצעוק ולא מצליחה. התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו: אני רוצה שתבוא אליי הביתה. הוא בא מתחת לבית, נכנסתי למכונית ואמרתי לו, בבכי תמרורים: אני רוצה להתגרש. הוא אמר לי: 'מזל טוב, בשעה טובה ומוצלחת'. מהטעות הזאת למדתי. זאת חוויה שלימים העצימה אותי".

גירושים מצלקים

כשמשה דץ סיפר על החוויות הקשות שלו מבית הדין הרבני, עת התגרש מאשתו לשעבר, אורנה, שמחה הודתה שגם אותה התהליך הזה טלטל מאוד. "החוויה שלי ברבנות היא צלקת עבורי. מישהו צריך לגרש אותך? למה אני לא צריכה לגרש אותו? יש הרבה דברים ברבנות שלי קשים. החוויה ברבנות היא צלקת עבורי".

גם עבור יגאל, שכאמור עודד את בתו להתגרש מבן זוג שבעיניו לא התאים לה כלל, האירוע הזה לא היה פשוט: "שמחה אמרה שהגירושים שלה שרטו אותה, אבל היא יודעת כמה הגירושים שלה שרטו אותי. אני עשיתי את הגירושים האלה. אני באתי ואמרתי לה: יאללה, קומי, לכי הביתה, זהו. תשלחי אותי לקיבינימט".

המטבח של סבתא

למנות שבישלו שמחה ויגאל בסרוויס הראשון שלהם, שורשים עמוקים בהיסטוריה המשפחתית. בזמן שבישלו במטבח, נזכר יגאל באמא שלו - וכמעט שפרץ בבכי מרוב התרגשות. "כולם היו עניים, באופן יחסי, אבל דאגו לדבר אחד - שיהיה אוכל. אמא הייתה קמה כל בוקר בארבע, פותחת את דלת הבית, שמה את היד על המזוזה ומברכת את החיילים, את החולים, את הילדים שלה ומאחלת שיהיה טוב לעם ישראל".

"אני מפחד להגיד את זה, כי בדרך כלל זה מביא לי דמעות, אבל היא הייתה אומרת: 'בורא עולם, אל תבייש אותי. שלא יהיה מצב שהילד בא ואומר: אמא, אני רוצה משהו, ואין לי לתת לו'. זה שבתי שמחה, שקרויה על שם אמא שלי, עושה עכשיו מנה של אמא - זה מרגש בטירוף. זו סגירת מעגל שמרגשת אותי מאוד".

מילד אלים לתלמיד מחונן

בשנותיו הראשונות בבית הספר, יגאל התקשה להשתלב ופיגר מאחורי כולם בלימודים. "גדלתי להורים שלא ידעו את השפה העברית. אמא, עד יום מותה, לא ידעה לכתוב בעברית. כשחזרתי מבית הספר וביקשתי ממנה עזרה, היא אמרה: 'מה אתה רוצה מהחיים שלי? אני שומעת אום כולתום, מה חיים נחמן ביאליק עכשיו?'".

"נהפכתי להיות הקוריוז של הכיתה. היה ריטואל קבוע כל בוקר: 'גואטה, הכנת שיעורים?'. את יודעת שלא הכנתי, מה את עושה לי פדיחות ליד כולם? אתה לא לומד ונהפך להיות תעשייה של שקרים. מכיתה ה' באו להורים שלי ואמרו: 'תקשיבו, הילד מרביץ לכל בית הספר. הילד אלים, צריך לקחת אותו לבית ספר לעבריינים צעירים'".

"אבא שלי לא ידע איך אוכלים את הדבר הזה והלך לרב המקומי של העיירה. הרב אמר, 'תשלח אותו לישיבה'. לקחו אותי לישיבה בבני ברק: לא היה צריך להכין שיעורי בית, לומדים בכיתה עם שני מדריכים שעוזרים לך. ראיתי שוואלה, אני לא כזה מטומטם כמו שחשבתי. בסוף כיתה ו' אבא הגיע מקריית שמונה עם שלושה אוטובוסים לבני ברק, לאסיפת הורים. מנהל הישיבה אמר לו: 'תקשיב, יש לך ילד יהלום. החלטנו שאנחנו לא נעלה אותו לכיתה ז', אלא נקפיץ ישר לכיתה ח'. ככה היה הסיפור, על כלום. יכולתי לפספס את כל החיים שלי".

לא ירא משום דבר

יום אחרי ההתפטרות מהכנסת, יגאל לא בזבז זמן וחזר לעבוד בעסק המשפחתי. לדבריו, "בחיים, כל יום יכול להיות היום האחרון". הוא לא אומר את זה סתם: בילדותו חווה אירוע קשה וטראומטי שנצרב בו עד היום.

"אח שלי ואשתו נרצחו בשנת 1974 בהתקפת מחבלים בקריית שמונה", סיפר יגאל, "הייתי בן שמונה. המחבלים נכנסו בלילה, ישנו בתוך בית הספר קורצ'אק, בתקווה שבבוקר יבואו 500 ילדים והם יעשו טבח המוני. בחסדי השם זה היה חול המועד פסח, והילדים לא באו. המחבלים חצו את הכביש, נכנסו לבניין הראשון וטבחו בבניין שלם: 18 איש נרצחו, בהם אחי ואשתו שהייתה בהיריון בחודש השישי להריונה".

"זה שינה את כל הבית. זה היה אחי הבכור, בשבילי הוא היה מושא להערצה. היום כשקורה דבר כזה מגיעה פסיכולוגית, יושבים ומטפלים, אבל אני מחכה לפסיכולוגית עד היום. אף אחד לא דיבר איתי. באופן טבעי נדחקתי הצידה, כי אמא שלי נכנסה לתוך שכול שאין לו סוף. זה כולל את הכל: לא יוצאים, לא הולכים לשמחות, אין מוזיקה בבית. זה נורא קשה. אבא שלי היה אדם חזק מאוד, עם חוש הומור שאין לו סוף. קיבלתי ממנו את הכוח וההומור. בסוף בסוף, הדברים האלה מחשלים אותך, אם תרצה או לא תרצה. היום אני לא ירא מכלום, לא ירא משום דבר".