הבלשים שאנחנו רגילים לפגוש בספרים ועל המסך הם בדרך כלל טיפוסים שחצנים, בטוחים בעצמם, בעלי נטייה להרס עצמי ואגו מנופח. לא זה המקרה אצל גיבור הספר "תיק נעדר", אברהם אברהם, הבלש שיצר הסופר דרור משעני. אברהם הוא בחור מופנם, שקט ורגיש מאוד, שנקשר לפעמים יותר ממה שצריך למשפחות הקורבנות של הפשעים שהוא חוקר.
בדיוק מהסיבה הזאת, הבחירה במוריס כהן לגלם את דמותו הטלוויזיונית של אברהם מפתיעה מעט ברגע הראשון. כהן, זוכה פרס אופיר לשחקן הטוב ביותר, מוכר בעיקר מתפקידי הגבר הקשוח, העבריין והאלים לפעמים ("אבינו", "המשגיחים", "אחת אפס אפס", "כפולים" ועוד), אבל הכניסה שלו לנעליו של אברהם הרגישה טבעית ונכונה מיד בסצינה הראשונה.
"אני לא מאמין בטייפקאסט. שחקן חייב שתהיה לו כל קשת הרגשות שקיימים במציאות", מסביר כהן, "בתוכי יש רוצח, מאהב וגם איש מופנם. אם תכונה קיימת במציאות, היא בטוח קיימת גם בתוכי ובתור שחקן אני צריך לתת לה חופש ולהעצים אותה. אני לא עושה תפקידים שהם מחוצה לי אף פעם. אברהם הרגיש קיים בי, התכונות שלו קיימות בי הרבה יותר מאשר האיש הקשוח שראיתם בסדרות אחרות".
אברהם הוא זאב בודד, גר לבד בדירה מתחת להורים. זה הזכיר לך תקופות מהחיים שלך?
"אני אדם מאוד זוגי אבל היה לי בחיים את הלבד שלי. עזבתי את בית משפחתי בגיל מאוד צעיר, המשפחה שלי גרה באילת, גרתי תקופה בחיפה ואחר כך עברתי לרמת גן ללמוד משחק. הלבד והללמוד להסתדר בחיים זה לא משהו שרחוק ממני, אבל לעומת אברהם שיכול לשבת בבית ולקרוא ספר ולא חסרה לו חברה, אני יותר חברותי".
מה בחרת לאמץ מהדמות הספרותית של אברהם ומה הבאת לדמות מעצמך?
"ברגע שקיבלתי את התפקיד קראתי את הספרים ודיברתי עם דרור משעני. שאלתי אותו איך הוא דמיין את אברהם, הוא אמר שבזמן הכתיבה הוא לא דמיין לו פנים ספציפיות. אחרי שהתחלנו לעבוד הוא אמר, 'זהו, הפנים של אברהם יצאו החוצה', זה היה מרגש לשמוע את זה. הדמות רק חיכתה שיחובר אליה פרצוף, ולי היה את החופש להביא את עצמי, את היצירה שלי ואת האמנות שלי. לקחתי מהספרים את המחשבות של אברהם והן היו הסאבטקסט שלי בתור שחקן".
"הפחד שהילד שלך לא יחזור הביתה הוא יום-יומי"
החקירה שבמרכז הסדרה "תיק נעדר" (ראשון עד רביעי בערוץ 12) עוסקת בתעלומת היעלמותו של עופר שרעבי, נער בן 16 שיום אחד לא חזר הביתה. בפרק הפותח של הסדרה, חנה, אמו המודאגת של עופר, התייצבה בתחנת המשטרה וביקשה מאברהם עזרה בחיפוש אחר בנה. כהן, שנשוי לשחקנית רותם זיסמן כהן ואב לילדה בת שלוש, מזדהה מאוד עם המצוקה של חנה בסדרה.
"זה מפחיד כשהילד שלך לא חוזר פתאום הביתה. זה פחד יום-יומי שכל הורה חווה אותו", מודה כהן, "בין אם כשהילד הולך לחברים או כשהולכים לפארק. בעולם זה הרבה יותר מפחיד מבארץ, כי בישראל אין כמעט מקרים של חטיפות ילדים, זה לא קיים כל כך וזה מה שאברהם מסביר לחנה כדי להרגיע אותה.בארץ הפחד הוא יותר אם לשנייה לא תסתכל איפה הילדה שלך היא תלך לאיבוד ואולי לא תמצא את הדרך".
איך הייתה העבודה לצד אורנה בנאי? היו בטח הרבה רגעים מצחיקים על הסט.
"אורנה לקחה את התפקיד הדרמטי בצורה מאוד רצינית, לא היו יותר מדי צחוקים. מדי פעם אמרנו לה, 'אורנה, מה, קצת חיוך, משהו?', אבל היא לקחה את זה מאוד ברצינות. זאת סדרה רצינית וכולם התגייסו לזה והיו מאוד מקצועיים, אבל תמיד היה מצחיק וכיף על הסט".
הפרטנרית שלך בסדרה היא השחקנית הבלגית קרול ויירס שמגלמת את השוטרת מריאנקה. איך התגברתם על הבדלי השפה והמנטליות?
"היא מהממת ממש, קיבלתי מתנה. מאוד נהניתי לעבוד איתה, היא שחקנית מאוד מקצועית ואנחנו בקשר ומדברים מדי פעם. יוצא לנו כשחקנים לצלם מדי פעם פרויקטים בחוץ לארץ ולפעמים אתה מרגיש זר שם, אבל קרול הרגישה פה בבית. נתנו לה חופש ואהבה וזה היה כיף גדול. התפקיד באמת אתגר אותי בגלל שהיו לי המון סצינות באנגלית עם קרול ואלה לא טקסטים שאומרים ביום יום, אבל עבדתי על זה".
"אנחנו האחרונים שנחזור לעבוד, צריכים סיוע"
כמו חבריו השחקנים בתעשייה, גם כהן מתמודד עם השלכות משבר הקורונה. צילומי סרט במרוקו בו שיחק את דמותו של משה רבנו הופסקו כעבור חמישה ימים בלבד והוא חזר לארץ. מאז כהן יושב בבית ומנצל את הזמן כדי לבלות עם משפחתו ולחשוב על העתיד. "בהתחלה זה הרגיש מוזר, כמו להיות בסוג של כלא כי אי אפשר לעשות שום דבר, אבל לאט לאט קיבלתי את זה ועכשיו אני אוהב את המקום שהעולם נמצא בו. יש איזשהו רוגע, שקט, תחושה של שינוי ואחדות גלובלית. מקווה שזה יחזיק. אני נהנה מאוד מלהיות בבית עם המשפחה שלי, לקרוא, ליצור ולעסוק בהתפתחות אישית".
אתה שותף לזעקת העצמאיים שמרגישים שהמדינה לא מסייעת להם?
"אני לא בן אדם פוליטי, אבל חשוב לי ולחבריי העצמאיים להתפרנס בכבוד. אנחנו עובדים מאוד קשה, לא כולם יודעים מה זה להיות המון שנים עצמאי. בארץ לא מרוויחים סכומים שמאפשרים לנוח על זרי הדפנה, צריך כל הזמן לדאוג להחזיק את המשפחה. המדינה צריכה להבין את אלה שבמקצועות הבעייתים שיחזרו אחרונים לעבודה ולסייע להם. כולם הצטמצמו, אנחנו צריכים את העזרה בשביל הצרכים המינימליים של המשפחה כמו אוכל וקורת גג, לא למותרות".