בשעה טובה ובקולות צהלולים נפתחה לה העונה השישית של "חתונה ממבט ראשון", עם שני זוגות מרגשים, כלב סופה אחד, ולרלורי סבתות. הזוג הראשון, עינב כפיר ורז איתן, נראים כמו גרסת הבן וגרסת הבת של אותו האדם: יש להם תכונות דומות, ערכים, חברים ותחביבים דומים - וריקוד רובוט אחד בלתי נשכח. הזוג השני - משה בן דוד ונעם כהן, דומים בטוב הלב, בעומק וברגישות, אך שונים כמעט בכל השאר. הם מגיעים מבתי גידול שונים לחלוטין ומייצגים חלקים טובים אך שונים של ישראל - קיבוץ ועיר, פריפריה ומרכז, מזרח ומערב, מסורתיות וחילוניות, שמאל וימין.
ההבדל בין שני הזוגות האלה מעלה שאלה שמעסיקה את מיטב המוחות בחקר הזוגיות: לאיזה זוגיות יש סיכוי גדול יותר להצליח, לזו המבוססת על דמיון, אשר בה שני בני הזוג מגיעים "מאותו הכפר", או לחלופין, לזוגיות המבוססת על שוני והשלמה, כפי ששאל בחוכמה הפסיכולוג שלנו גלעד הורוביץ: האם נרצה להקים להקה עם שני מתופפים, או שעדיף בכלל מתופף וגיטריסטית.
כדי לענות על השאלה הזו נתחיל בבחינת התיאוריה לפיה "הפכים נמשכים" - לפי התיאוריה הזו, אנחנו נמשכים אל השונה מאיתנו, אל הלא מוכר, אל האקזוטי, האחר. כששואלים אנשים באופן ישיר מה הם מעדיפים, 85.7% מצהירים שהם מעדיפים מישהו ששונה מהם על פני מישהו דומה להם. מבחינה פסיכולוגית אפשר להסביר את זה על ידי איזון והשלמה - אדם לחוץ יתחתן עם אדם רגוע, אדם מוחצן עם אדם מופנם ועוד.
מבחינה ביולוגית, אפשר להסביר את זה על ידי גיוון גנטי שמפחית סיכוי למחלות. במחקר מפורסם שנערך במעבדה של פרופ' קלאוס וודקינד בשוויץ, ומכונה בשם מעורר התאבון "ניסוי החולצות המיוזעות", 44 גברים התבקשו לישון עם אותה החולצה במשך שני לילות, ובזמן הזה להימנע משימוש בדיאודורנט, בושם וסבונים ריחניים, על מנת שריח הגוף הטבעי שלהם ייספג בחולצה. את החולצות הריחניות הגישו ל-49 נשים, וביקשו מהן לשפוט את מידת המשיכה שלהן לכל אחד מהריחות. תוצאות המחקר הראו שההעדפה של הנשים לא הייתה מקרית - נשים העדיפו את הריח של הגברים שהיו שונים מהם ב-MHS, שזו סדרה של גנים הקשורים בבניית מערכת החיסון.
ההיגיון האבולוציוני ברור, ככל שלצאצא העתידי יהיו גנים מגוונים יותר, כך קטן הסיכוי למחלות גנטיות. לכו לראות את כמות הבדיקות הגנטיות שצריכים לעשות זוג אשכנזים שמחליטים להביא ילד לעולם, ותבינו למה גיוון גנטי הוא כדאי. רוב האנשים מדווחים שהם רוצים מישהו שונה מהם, אבל, האם מה שאנחנו רוצים, זה מה שאנחנו צריכים? ובכן, כנראה שלא. אנחנו נמשכים לאחר, לחדש, אבל בבואנו להקים בית, קל יותר עם המוכר והידוע, עם מי שגורם לנו להרגיש בבית.
מחקרים רבים מראים ששביעות הרצון מהזוגיות גבוהה יותר ככל שבני הזוג דומים יותר, וזה נכון לגבי כמעט כל פרמטר שאפשר לחשוב עליו: מידת דתיות, ערכים, השקפות פוליטיות, רמת אינטליגנציה, גיל, תחומי עניין, רמת השכלה, אטרקטיביות פיזית ותכונות אישיות מסוימות. כשבני הזוג דומים לנו, הם מאשרים לנו את עצמנו. לא סתם המילה אושר מגיעה מאותו שורש ממש של המילה "אישור" - הוולידציה הזו שאנחנו טובים כמו שאנחנו לאחר חשובה לנו. כשאנחנו מרגישים שמאשרים אותנו - אנחנו מאושרים. אבל יותר מזה, כשבני הזוג דומים לנו, ומחזיקים בדעות וערכים דומים לשלנו, קל לנו יותר להעריך אותם (כי הרי הדעות שלהם פשוט גאוניות, אין מה לומר), להבין אותם, להתחשב בדעותיהם, ויש פחות סיבות לריב.
כל הנתונים המחקריים הללו נחמדים, אבל צריכים להילקח בעירבון מוגבל, לאור אמירתו הידועה של מרק טווין לפיה ישנם שלושה סוגים של שקרים: שקרים, שקרים מתועבים וסטטיסטיקה. הסטטיסטיקה מעניינת, אבל בסוף לא מייצגת את המקרה הבודד, שגורלו יכול לאתגר את המספרים ולהיות שונה לחלוטין מכל מה שחוזה מודל כזה או אחר. אחרי הכל, תסתכלו מסביב על כור ההיתוך הזה שבנינו. הטור הזה, למשל, נכתב על ידי תוצר גנטי של אשכנזי ומזרחית, מאמינה ואתאיסט, מופנמת ומוחצן, שחיים באושר (יחסית) ובשלום (יחסי) כבר קרוב ל-40 שנים (טפו טפו).