הדילמה ששברה לי את הלב. בפרק ששודר השבוע ב"חתונה ממבט ראשון", הוצגה סיטואציה לא פשוטה שהצליחה לטלטל ולהחזיר אותי שש שנים אחורה. טל רואה ששיתפה אותנו עוד בפרק החתונה שלה ושל רון שוורץ על המצב הרפואי הקשה של אביה, הציגה על המסך רגע אמיתי וכואב של דילמה בלתי אפשרית. בהסבר הכי יבש ורציונלי: היא ורון קיבלו יחד החלטה סטנדרטית של כל זוג לגבי איפה הם יגורו, אבל המצב הרפואי של אבא שלה, העלה בה צורך להישאר קרובה אליו.
מאחורי הסיטואציה הרציונלית והיבשה, עומדת אחת הסוגיות הכי קשות שבן אדם יכול לעבור בחייו: כמה והאם אנחנו צריכים לוותר ולתת מעצמנו כשמישהו קרוב נמצא במצב בריאותי קשה על סף סופני וזקוק לנו? הכאב של טל בער בתוכי, גם כי עברתי משהו דומה בעצמי, אבל בעיקר כי הבנתי כמה אנשים בטח מתמודדים עם הדילמה הבלתי אפשרית הזאת כל יום. כמה אנשים מסתובבים בעולם עם תחושת אשמה כבדה שמלווה אותם בכל צעד, בלי לדעת מה הדבר הנכון לעשות.
האם אנחנו בכלל צריכים להרגיש אשמים? אולי מדובר במצב בלתי אפשרי וכל דבר שנעשה הוא הדבר הנכון לנו? איך בכלל ניגשים למצב כזה? אין ספור שאלות שאין להן מענה, אבל אני כן אנסה לתת את נקודת מבטי כאן.
אז גילוי נאות די אישי: לפני שש שנים גיליתי שאבא שלי חולה בסרטן ריאות סופני. זה תפס אותנו די בשוק, לא היה ברור בכלל כמה זה חמור בהתחלה, כי המילים סופני לא עלו ישר באוויר והיינו די קלולס לגבי המצב. לפני שידעתי שהוא חולה, קניתי עם ידיד כרטיסים להופעה של בריטני ספירס. אירוע שעל פניו הוא די מלהיב, אבל הפך לאחת החרטות הגדולות שמלוות אותי עד היום.
רציתי לבלות עם אבא שלי כל שנייה מהרגע שגיליתי שהוא חולה, אבל לא ידעתי איך לגשת לזה. מצד אחד לא רצינו לתת לו הרגשה שזה הסוף וגם הוא לא רצה לתת לנו, אבל מצד שני לא רציתי להתחרט בדיעבד על זה שלא הייתי איתו מספיק אם יקרה משהו. בכל זאת, יצא שבזמן שאחים שלי בילו איתו, שיחקו יחד משחקי קופסא וצברו זיכרונות אחרונים, אני הצטופפתי בפארק הירקון עם אלפי ישראלים מזיעים, הקשבתי לכוכבת פופ אייקונית שרה את השירים שגדלתי עליהם, וכעסתי על עצמי ועל הבחירות שלי כל כך. כעס ורגשות אשמה שנשארו איתי גם שנים אחרי.
אז נחזור רגע לטל. היא בחורה צעירה שנכנסה לתהליך, שכמו בכל זוגיות רגילה, דורש לפעמים לעשות שינויים בחיים. כולל לעבור למקום מגורים רחוק יותר. מהצד השני של הדילמה, עומד אבא שעובר רגעים קשים וחסרי אונים, והיא מרגישה ויודעת שהוא זקוק לה. לא רק שהוא זקוק לה, יכול להיות שלא נשאר להם עוד הרבה זמן ביחד וזה מזמזם אצלה בראש בכל שנייה, של כל שעה, של כל יום.
בסיום הפרק, גילינו בכתובית שחורה את הסוף העצוב של טל. אביה נפטר בסוף צילומי התוכנית. שוב הרגשתי הזדהות עצומה, כי גם הסוף שלי נגמר בכך שאיבדתי את אבא שלי. אז אני יכולה רק לתאר לעצמי מה היא עברה אתמול כשראתה את הפרק והאירוע הזה חי מולה שוב פעם על המסך. מה היא ועוד אלפי אנשים עוברים בכל יום, כשהם צריכים לבחור בין לחיות את החיים שלהם, לבין להיות שם לצד האהובים שלהם ברגעים הקשים ביותר.
כשנגמר הפרק, נפלה עליי הבנה שהצליחה לרפא אותי קצת: אין דרך נכונה או לא נכונה לעמוד מול הדילמה הזאת. כך או כך, זה תמיד ייגמר עם רגשות קשים לעיכול. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות, הוא לנסות היות סלחנים כלפי עצמנו וכלפי הכאב שלנו (לא שזה קל), ואולי גם להבין שבסוף, אנחנו בני אדם ובעיות מהסוג הזה מעמידות אותנו במצב בלתי אפשרי, שלא מגיע לאף אחד לעמוד בו.
המסקנה הכי טובה שלי, היא שמדובר בדילמות שכנראה לא נועדו להיפתר. התפקיד שלנו הוא פשוט לנסות לנווט דרכם עד שנגיע לחוף מבטחים כל שהוא ואז לנשום, להירגע ולשחרר. להבין שעשינו את הכי טוב שלנו, במסגרת הכלים שהיו לנו באותו הרגע בחיים וזה מספיק. זה ממש ממש מספיק.