החתן עומד בחופה, עיניו נעוצות בשביל, מחכה בציפייה לכלה שתגיע. ואז היא נכנסת, מרוגשת, חוששת, צועדת לקראתו. כל הנוכחים בחתונה, וכל הצופים בבית, ממקדים את מבטם בפניהם של הזוג בניסיון לקרוא את מה שנחווה על ידינו כאחד המנבאים המשמעותיים ביותר להצלחת הקשר - הבעת הפנים הראשונה של השניים. האם יהיה פה את "אפקט הוואו", המתבטא בחיוך גדול ואנחת רווחה, או שמא תהיה פה אכזבה ממבט ראשון.
המתבונן מהצד נותן לתגובה הראשונית משקל כבד. רק השבוע צפינו במפגש הראשוני של תומר בדוג ויואנה בויב, שבו נראה מהצד שהוא שבע רצון ממראית עיניו, אבל היא - פחות. רבים מיהרו לשפוט ולומר שזה חסר סיכוי, שאם הוא "לא הטעם שלה", זה פשוט לא יעבוד. אך האם השיפוט הראשוני באמת כל כך חשוב, האם הדקות הראשונות חורצות את גורל הקשר או שגם בהעדר התלהבות ראשונית ניתן לפתח בהמשך אהבה, ואפילו משיכה?
בכל מפגש אנושי מתגייסים החושים שלנו למלאכת השיפוט שתפקידה לקבוע האם האדם שמולנו מתאים לנו מבחינה מינית. מבין כל החושים, אצל מרבית האנשים החוש שתופס את המשקל הכבד ביותר, הוא חוש הראייה. למערכת הראיה האנושית יש מקום של כבוד במוח, ואחוזים נכבדים ממשאביו מוקדשים לטיפול במידע המגיע מהעיניים.
השיפוט באמצעות הראיה הוא אוטומטי ומהיר מאוד, כל כך מהיר, שעשירית השנייה בלבד מספיקה כדי להחליט האם אנחנו אוהבים את מה שאנחנו רואים. בעולם שבו רוב ההיכרויות נעשות דרך אפליקציות בהן התמונות הן עיקר המידע שיש לנו על הצד השני, השיפוט הויזואלי תופס משקל כבד עוד יותר - רוב המשתמשים באפליקציות היכרויות מודים שהדבר החשוב ביותר להחלטה שלהם הוא התמונה, ושאם התמונה הראשונה לא מוצאת חן בעיניהם - הם יחליקו שמאלה עוד לפני שיבחנו את התמונות הבאות.
כשאנחנו אוהבים את מה שאנחנו רואים, אנחנו עוברים לתחנות הבאות: לבחינת הקול, הריח, ובהמשך, בחינת המגע וטעם הנשיקה. אבל מה קורה אם אנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו רואים? כאן זה כבר תלוי מי אתם. האנתרופולוגית המפורסמת וחוקרת האהבה ד"ר הלן פישר כותבת במאמר מפורסם את מה שאנחנו כל כך לא אוהבים לשמוע - גברים מייחסים משקל כבד יותר למראה החיצוני מאשר נשים, והמשיכה שלהם פחות דינמית.
ולשאלה החשובה באמת: האם זה אומר שמשיכה לא יכולה להשתנות? לא. כולנו מכירים סיפורים על ידידים אפלטוניים שבין לילה הפכו למאהבים מלאי תשוקה, וגם סיפורים הפוכים, על כאלה שבילו לילות סוערים יחד, והיום נגעלים רק מהמחשבה אחד על השנייה. משיכה היא תמהיל מורכב של מאפיינים ביולוגים, חברתיים, תרבותיים ופסיכולוגיים, ואינה עומדת רק על רגל המראה. היכרות עם אופיו של האדם, גילוי של תחומי עניין משותפים, של חוש הומור מחודד, או של עומק אינטלקטואלי, קרבה רגשית, חשיפה חוזרת לאדם - כל אלה יכולים לשנות את הרושם שהתגבש על בסיס העיניים, או על בסיס דקות השיחה הראשונות.
כשבוחנים זוגות שנמצאים יחד בזוגיות ארוכה, מוצאים שרק 11% אחוז מהם החלו את דרכם המשותפת באהבה ממבט ראשון ופרפרים בבטן. זה אומר שבערך תשעה מכל עשרה זוגות שהצליחו להעביר חיים שלמים, ובתקווה גם מאושרים ביחד, יצאו לדרך כשלפחות אחד מבני הזוג הרגיש בדיוק את מה שיואנה הרגישה ברגע המרגש והמפחיד הזה - שזה אמנם לא ״לא מוחלט״ אבל גם לא אש בוערת מהרגע הראשון.
כבר הזכרנו שחוש הראייה הוא הראשון שנכנס לפעולה ותופס את המשקל הכבד ביותר בהתחלה, אבל ככל שהזמן עובר, הזוגיות נמשכת ומתייצבת והקשר הופך למורכב ועמוק יותר, כך החשיבות של החוש היחיד מתמעטת לעומת "מיקס" של כל החושים האחרים, והמידע הנוסף שנחשף. לכן, משיכה שמתבססת על המראה בלבד עלולה לדעוך עם הזמן אם כל המרכיבים האחרים לא מצטרפים לחגיגה.
זה לא אומר שצריך לפחד ממשיכה פיזית מהרגע הראשון (ברכות לאותם 11% שהצליחו לשמור על האש בוערת למשך שנים), זה כן אומר, שלפעמים צריך לתת גם לחושים האחרים לחוות את דעתם לפני שמוותרים על האדם שממול, גם אם הפרפרים עדיין לא התעוררו.