בכל חג הייתי קמה מוקדם מאוד בבוקר בגלל הפרשי השעות כדי להספיק להתקשר למשפחה שבארץ. מחייגת מאחד לשני, ואחרי כל זה מתחילה בהכנות לחג עם מוזיקה ישראלית ברקע. בן הזוג האמריקאי שלי היה מופתע בכל פעם מחדש. אמריקאים לא רגילים לזה, הם שולחים אימייל! אימייל? נו בחייאת, סבתא שלי אפילו לא יודעת מה זה סמארטפון. אם הייתי שולחת לאבא שלי אימייל עם ברכת שנה טובה הוא היה מנשל אותי מהירושה.
בתור ישראלית שחיה את שנותיה הבוגרות בניו יורק, ביליתי רוב הזמן בסביבה אמריקאית לחלוטין. יצאתי עם בחור יהודי אמריקאי שחי בקהילה של יהודים אמריקאים, וככה גם כל החברים שלו. החברות הראשונות שלי היו בנות הזוג של החברים שלו, וגם הן כמו שאתם יכולים לנחש – אמריקאיות. אני מודה, נהניתי מעצם העובדה שאני מכירה תרבות אחרת ולומדת להכיר אנשים שונים, אבל ככל שהזמן עבר התחושה הזאת נעלמה. כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה גיליתי שאני במיעוט יהודי בכיתה, שלא לדבר על כך שהייתי הישראלית היחידה. וכן, הייתה גם היתקלות קטנה של אנטישמיות.
זה לקח שש שנים עד שהבנתי שיש חמימות ישראלית שאי אפשר לקבל בשום מקום אחר. התגעגעתי לדבר עברית עם חברות ישראליות שיבינו אותי, ומהר מאוד הגעגוע הזה התפתח לחיפוש אחרי זוגיות ישראלית. לפעמים לא צריך יותר משנייה אחת שבה אנחנו מרגישים לבד, בשביל להתחבר מחדש לשורשים שלנו.
נקודת המפנה האמיתית הגיעה כשהבנתי שעם בן זוג אמריקאי יהיה לי קשה להקים משפחה ישראלית כמו שאני רוצה. עד לאותו רגע זה לא באמת הפריע לי. כשפגשתי ישראלים שהתחתנו עם בני זוג לא ישראלים וקצת הצטערו על זה, לא ממש הבנתי על מה הם מדברים. ואז נפל לי האסימון. הבנתי שאני צריכה מישהו שיבין אותי בלי שאצטרך להסביר הרבה ולתרגם כל דבר, מישהו עם חמימות ושחי בלי לקבוע כל מפגש חברים חודש מראש, שיכול ללכת לשכנים ולהביא סוכר אם צריך, ושלא יפחד מזה שאני מזמינה חברים לארוחת ערב בלי התראה מראש.
איך אני יכולה ללמד מישהו אמריקאי (וניסיתי, תאמינו לי) את המשמעות של “חיים שלי”, “נשמה”, “כפרה”, ואפילו “מאמי שלי”? זה נשמע להם ערבי מידי ותמיד יוצא עם מבטא שמוריד את הנשמה של זה. ויותר מזה, מי יבין באמת מה המדינה שלנו עוברת, למה אנחנו מתגייסים לצבא וכמה אנחנו בסופו של דבר מחוברים למדינה ולמשפחה שלנו. זה הרגע שבו החלטתי שאני רוצה לחזור הביתה.
ההחלטה שבני הזוג הבאים שלי יהיו ישראלים הייתה אולי פשוטה אבל מהר מאוד גיליתי שהיא קשה לביצוע. אחרי כל כך הרבה שנים כבר יש לי מבטא אמריקאי, אני אוהבת מוזיקת קאנטרי, כל מפגש מתוכנן בלוח זמנים מאוד מדויק, קשה לי שעושים דברים "חפיף" ואני ממש לא אחת שמתעצבנת בקלות. לא מפתיע שישראלית תמיד היה הניחוש האחרון של כל מי שפגש אותי, לרוב היו מהמרים על איטלקייה או קולומביאנית.
ברכבת התחתית ישראלים הרגישו בנוח לדבר עליי כי חשבו שאני לא מבינה, עד שהייתי זורקת הערה בעברית רגע לפני שאני יורדת בתחנה. המבטים ההמומים שלהם הצחיקו אותי כל פעם מחדש. בצד הרומנטי, הגברים הישראלים פנו אליי באנגלית והופתעו לקבל תשובה בעברית. אני עדיין זוכרת את הדייט עם ההוא שהתבאס לגלות שאני לא באמת אמריקאית כמו שהוא חשב.
אז איך אני רוצה למצוא זוגיות עם בחור ישראלי כשאני בעצמי הפכתי לאמריקאית? התשובה פשוטה. אני מאמינה שלקחתי את הדברים הטובים משתי התרבויות. יש בי את החמימות הישראלית, תחושת המשפחתיות והנתינה, בשילוב השקט הנפשי שקיבלתי מהשהות הארוכה שלי מחוץ לישראל.