כמו זוג אקסים מיתולוגיים, גם לרצון ולצורך יש מערכת יחסים סבוכה. פעם הם מגיעים יד ביד, זוג לאבי-דאבי מאוהבים ודביקים, ופעם הם מתעלמים אחד מהשני באלגנטיות, מסירים עוקב ברשת החברתית של החיים. אצל מור לרמן, הכלה האחרונה שפגשנו בעונה הנוכחית של חתונה ממבט ראשון, אפשר להגיד בביטחון שהצורך והרצון נמצאים בבלוק מטאפורי אינסופי. כשהמומחים של התוכנית התאימו למור את מאור פינקלשטיין, איש מסעדנות ביישן ושקט, הם אמנם הודו שהוא שונה לחלוטין מיתר הגברים שהיא נמשכה אליהם עד היום – אבל הם עדיין לא חשבו שזו סיבה מספיק טובה לא לתת לזה צ'אנס.
מאור הוא הגבר שמור צריכה ולא דווקא הגבר שהיא רוצה, סברו המומחים. ראינו מצב דומה גם במקרה של ניר והגר, זוג נוסף עם פער בין צורך לרצון. הגר העידה שהיא "תמיד נמשכת לטיפוסים בעייתיים", בעוד שניר, רומנטיקן ועמוס תארים, הוא ממש לא כזה. האם זה מה שגרם לה לקחת שלושה צעדים אחורה בירח הדבש שלהם במוסקבה ולהתנתק מהסיטואציה? עוד לא ברור, אבל מה שבטוח זה שהפער הזה ממשי, חי ובועט כמעט בכל מערכת יחסים, בתוכנית ומחוצה לה.
אז למה כל כך קשה לנו לרצות את מה שאנחנו צריכים? בשבוע שעבר הסברתי כאן שהרצון שלנו להעמיד את עצמנו במבחנים אינסופיים ולקחת את עצמנו לקצה גבול היכולת גורם לנו לא לרצות מערכות יחסים ש"באות בקלות". אנחנו רוצים להזיע ולהתאמץ בשביל הזוגיות שלנו, כי ממש כמו המשל השחוק על האופניים, אם קל לך מדי, יש מצב שאתה בחתיכת מדרון. סיבה אפשרית נוספת היא שהדברים שאנחנו באמת צריכים מזכירים לנו מה החסרונות שלנו ובאילו מקומות אנחנו צריכים מישהו שישלים אותנו.
לדעתי לפחות, זה בדיוק המצב אצל מור. הדומיננטיות שלה גרמה לה להימשך אולי לזכרי אלפא, כמו שהיא העידה, אבל הפגישה עם גבר ביישן כמו מאור יכולה לאזן אותה ואולי אפילו ללמד אותה שיעור ביכולת אנושית שאנחנו ממעיטים מחשיבותה בדרך כלל, התפשרות. פשרה הפכה כמעט למילה גסה בשנים האחרונות, בעיקר בכל מה שקשור למערכות יחסית וזוגיות. עידן האפליקציות גרם לכך שבמרחק לחיצה מאיתנו יש שפע עצום, אז למה בכלל שנתפשר? אבל לצערנו, כמו שהמומחים של חתונה ממבט ראשון מזהירים וממש כמו ההבנה שנוחתת עלייך אחרי מספיק זמן בטינדר, השפע הזה הוא אשליה בלבד והמציאות הווירטואלית היא מנוכרת ומנכרת הרבה יותר ממה שנדמה לנו.
פשרה לא חייבת להיות דבר רע. לפחות לדעתי, משמעותה של פשרה היא לפנות חלק קטן במרחב הרגשי שלך כדי לעשות מקום למישהו אחר. במערכות יחסים, ובפרט כאלה שמגיעות אל השלב המחייב של חתונה וחיי נישואים, פשרה היא דבר הכרחי, מרכיב בסיסי שבלעדיו העוגה כולה תצנח. עבורי לפחות, פשרה היא תעודת הביטוח שאיתה אני נכנסת מתחת לחופה. אני יודעת שהיכולת שלי ושל בן הזוג שלי להתפשר ברגעי משבר תצליח להרים אותנו למעלה ולמנוע מאיתנו לפרק את החבילה.
פשרה בעיניי היא הדבק שמחזיק מערכות יחסים ארוכות טווח והיא הגשר שבין "רוצה" ל"צריך". אני לא יודעת מה יעלה בגורל מערכת היחסים של מור ומאור מכאן והלאה, אבל אני בטוחה שאם מור תשכיל לצעוד על הגשר הזה, העתיד המשותף שלהם יהיה כבר קצת יותר ורוד.