מבחינה פסיכולוגית האהבה היא סוג של אובססיה. אנחנו נשטפים בהורמונים ונוירוטרנסמיטורים שגורמים לנו לאבד כל קנה מידה ביחס לאהוב או האהובה. המאוהב הוא כמו בן אדם כפייתי: הוא חושב על האהבה שלו בלי הפסקה. הוא רוצה להיות בחברתה על חשבון כל דבר אחר. זאת התנהגות, בואו נודה בזה, כמעט נרקומנית. המאוהבים מזניחים את העולם החברתי שלהם, את המשפחה, את העבודה. הם יכולים לפעמים לקחת סיכונים, לבזבז כספים, לאחר לעבודה או להסתבך, זו התנהגות של אנשים מטורפים.
מה מתרחש במוח כשזה קורה?
יש חוקרת איטלקייה, כי מי עוד יחקור את האהבה אם לא חוקרת איטלקייה, ששמה דונטאלה מרזיטי. היא בדקה את רמות הסרוטונין, זה נקרא לפעמים "הורמון השמחה", בקרב אנשים שהתאהבו בחצי השנה האחרונה. היא השוותה את רמות הסרוטונין הללו לאלה של קבוצת מטופלים שיש להם אבחון קליני של הפרעה כפייתית, מה שנקרא OCD, ועוד קבוצה נוספת של אנשים שהיו בלי אהבה וגם בלי ההפרעה. התוצאות היו מרתקות. רמות הסרוטונין בקרב שתי הקבוצות הראשונות, של המאוהבים ושל אלה עם ה-OCD, היו דומות אחת לשנייה והן היו ממש שונות ביחס לקבוצה הנורמטיבית, שהייתה לא מאוהבת ובלי ההפרעה. במילים אחרות, לא הגיוני ואבסורדי כמו שזה נשמע גם יחד – ההתאהבות דמתה מבחינה מוחית להפרעה נפשית.
אז למה שנסמוך על הרגש הזה של האהבה?
זו שאלה טובה. צריך להבין שהמצב הזה הוא באמת לא לגמרי מאוזן. אולי ככה הטבע מערים עלינו כדי שנתחבר ונתרבה. כי בזכות ה"שגעון" הזה אנחנו יכולים לעשות דברים שבדרך כלל אנשים שפויים יימנעו מהם. אנחנו יכולים להניח את הפחד בצד, לחוות אינטימיות, לפתוח את הלב ולתת למישהו להיכנס. ביום יום אנחנו לא עושים את הדברים האלה. ככה, כשהמצב הזה גם יחלוף, ההתאהבות תהפוך לקשר. כשמסתכלים על ההתאהבות מהזווית הזאת ולוקחים אותה בקלילות גם לא צריך להיבהל ולהתאכזב כשהפרפרים עוזבים והקשר נהיה יותר יציב, וגם אפשר פשוט ליהנות מתחושת ההיי שתקופת האהבה מעניקה לנו.
כתיבה: ד"ר גבריאל בוקובזה, פסיכולוג חינוכי מומחה | צילום: עידו קרני | בימוי: יעל רפפורט ודור אברבוך | איפור: אלישבע עוזיאל | עריכה: נעמה דעוס | הפקה: עמית רוסו- ברנר
"לאהוב את אנה": מה קרה בסופ"ש הזוגי של אנה ואייל? הפרק האחרון הערב (חמישי) ב-21:00, קשת, ערוץ 12