״אני לא בחרתי להיות לבד, אני רוצה לאהוב ושיאהבו אותי״ אמרה אנה ארונוב בשיחה עם הפסיכולוג ד"ר גבריאל בוקובזה בפרק הפתיחה של "לאהוב את אנה" ואני הרגשתי כאילו הוציאו לי את המשפט מהפה.
היי, אני קארין, רווקה בת 37, ואני רוצה לאהוב ושיאהבו אותי. כשראיתי את אנה ארונוב אומרת את המשפט הזה, הבטן שלי התכווצה. זה הרגיש לי כאילו זו אני מדברת את המילים שלי, חוץ מזה שבואו, זו אנה ארונוב. היא רקדנית, שחקנית, יפהפייה, עושה מלא כושר וזה נראה כאילו יש לה הכל. הכל חוץ מהדבר הכי חשוב – אהבה. בסוף, היא בסך הכל בנאדם כמוני, כמוך. כמעט.
בתכנית "לאהוב את אנה" (שבת ב-21:00, ערוץ 12), אנה תצא בסה"כ ל-16 דייטים עם אנשים שונים ומגוונים, חלקם מתאימים לה וחלקם לא. כל זה הכרחי כדי שתבין מי באמת יכול לגרום לה להיפתח, להרגיש ובסוף כמובן להתאהב ולאהוב. האמת? חלום שלי לצאת ל-16 דייטים. היום כבר לא מתחילים איתך ברחוב או בבר, היציאות פוחתות, פתאום החברות מעדיפות להיפגש בבית. מה נעשה? התבגרנו. זו הבעיה של רווקות מאוחרת – הדרך היחידה להכיר מישהו היא רק באפליקציות או אם התמזל מזלך דרך חברים שמשדכים לך. אגב, לי אין כאלה. תמיד יש את עניין ה-״הוא לא בשבילך״, ״הוא דפוק מדי״, ״לא הייתי משדך לך אותו בחיים״ ו״הוא הרווק היחיד בחבר׳ה אבל לא סתם הוא רווק״.
זה לא הגיל, זאת פרידה קאלו
מה שבלט לי במיוחד בדייטים של אנה, היה עניין הערכים התרבותיים-חברתיים. אם הדייט שלי לא יודע משהו שמבחינתי הוא מובן מאליו, כמו מי זו פרידה קאלו אותה ארונוב מגלמת בהצגה, האם זה יוריד לי? האם זה אומר שאני צריכה לפסול אותו? התשובה שלי היא לא. אני לא אפסול בן אדם שלא יודע או מבין בדברים שמעניינים אותי – אני אתן צ'אנס. אבל מה שכן, ברגע שהפערים גדולים מדי, הם כבר יוצרים בעייתיות מסוימת. במצב כזה, חוסר בתחומי עניין משותפים יכול לגרום לי להתרחק או לפסול בן אדם. שלא תבינו אותי לא נכון, אני הכי בן אדם של צ'אנסים, לפעמים יותר מדי צ'אנסים. כמו למשל במקרה של אופיר (שם בדוי).
את אופיר הכרתי באפליקציית אוקיי קיופיד, לאחר התכתבות חביבה ולא חופרת. יום שבת אחד אני מתעוררת לגלות הודעה ממנו בוואטסאפ. אני בחורה די ספונטנית, כך שמפה לשם נפגשנו בפארק הירקון. אני הבאתי בריזרים, הוא הביא נשנושים, מה אגיד – היה חביב. אחרי שעה שעתיים של הרבה שתיקות, שיחות שלא זורמות יותר מדי וקצת מרמור שלו על החיים, נפרדנו לשלום בנשיקה על הלחי. כמו אנה, גם אני לא הרגשתי את הקליק בינינו, והמחשבה שעברה לי בראש – זה בן אדם שסביר שלא אראה יותר בחיים.
התבדיתי. אחרי שעתיים קיבלתי ממנו הודעה שהיה לו אחלה, כתבתי "גם לי" קטן והמשכתי הלאה. שבוע חלף בלי זכר לבחור, ופתאום הגיעה ממנו שוב הצעה לדייט, מיותר לומר שלא טרחתי לענות. מכאן, עברו חלפו להם שלושה חודשים, והבחור שב כמו רוח סערה. הוא הזמין אותי לארוחה שהוא יבשל לנו בבית שלו. תהיתי, השתהיתי ולאחר לבטים רבים, בדידות ושעמום קל השתכנעתי לתת עוד צ'אנס. אולי יהיה וייב טוב יותר, משהו יזרום יותר?
הגעתי אליו, הוא היה מחויך, אין שום זכר למרמור שהיה. יצא ממנו משהו מאוד חביב וחיובי. בשלב כלשהו אחרי הארוחה, בחרתי בגישה הישירה, ושאלתי אותו: "מה נזכרת בי אחרי שלושה חודשים?". אופיר הודה שלא רצה להעביר את הסופ"ש לבד, ואני אהבתי את הכנות שלו אז המשכתי: "לכמה כיוונים ירית?", היה ברור לי שאני לא היחידה שהוא סימס לה. שלושה כיוונים, שתיים ענו, אני ביניהן. "איך נבחרתי?", שאלתי אותו והוא ענה: "חשבתי עם מי הכי בא לי לבלות את הסופ"ש וזו את".
הערכתי אותו על הכנות, ויותר מכל, הזדהיתי עם התחושות הקשות של הלבד. סופ"ש ועוד סופ"ש שאתה בבית עם עצמך ורק בא לך שיהיה שם מישהו איתך. אז הצהרתי על הכוונות שלי ("אנחנו לא נשכב"), והוא קיבל את זה בהבנה: "הכל טוב, תישארי לישון, נקום בבוקר ונעשה משהו כיף". האמירה הזאת רק חיזקה לי עוד יותר את ההערכה אליו, וההבנה שמה אנחנו בסה"כ רוצים? מישהו שיהיה שם.
למחרת קמנו לארוחת בוקר קלילה שהוא הכין, נסענו לים וסתם נזרקנו על החול, מוזיקה ברקע, ועוד פעם – שתיקה ארוכה. הוא לא דברן גדול, ובעיקר – לא היו לנו תחומי עניין משותפים לדבר עליהם. הרגשתי שאני חולבת ממנו פיסות מידע בשאלות וזה לא היה כיף. היו בינינו פערי ידע מאוד גדולים. למרות זאת, המשכנו להיות בקשר בחודשים שאחרי, אבל משהו בו פשוט לא התאים לי.
זאת הבעייתיות במחסור של תחומי עניין משותפים. נתתי לו צ'אנס, ועוד אחד ועוד אחד, אבל בסוף היה חסר לי עניין. הבנתי שזה לא יכול לעבוד בינינו ודרכנו נפרדו לשלום. יש משהו ברווקות המאוחרת אצלי שגורם לי לתת יותר צ'אנסים. הכמיהה היא כל כך גדולה שאת אומרת לעצמך אולי בכל זאת?
יהיה בסדר? יהיה בסדר
בגיל 36 הלכתי בפעם הראשונה לפסיכולוגית. הרגשתי שמשהו תקוע בחיים שלי, שאני חייבת לשנות, שאני בטח לא פועלת נכון והגיע הזמן להבין כמה דברים. על כמות הפעמים שבכיתי שם לא אספר לכם, אבל רק אומר שברגע שצפיתי באנה בוכה אצל ד"ר בוקובזה, לא רק הבטן התכווצה לי, הלב שלי יצא אליה. רציתי לחבק אותה ולהגיד – יהיה בסדר. זה גם מה שאני אומרת לעצמי, קצת כמו מוטו בחיים, אני יודעת ומאמינה בכל כולי שזה יקרה.
בינתיים, הדרך הארוכה מעבירה אותנו שיעורים לחיים. חלקם נעימים, חלקם פחות אבל מכל צעד אנחנו לומדים. לומדים על עצמנו – מה אנחנו רוצים ומה לא, על מה אנחנו מוכנים להתפשר ועל מה לא, מה אנחנו כן רוצים בבני הזוג ומה אנחנו ממש לא מוכנים לסבול בהם. ובכלל, המסע הזה למציאת בני זוג הוא קשה, לעתים כואב ומפחיד, אבל יש בו רגעים נפלאים שבהם אתה מכיר אנשים חדשים. גם בחלק הקטן שהם תופסים בחיים שלנו, בין אם זה דייט אחד או תקופה של חודשיים, אנחנו לומדים על עצמנו כל כך הרבה, ומכירים את עצמנו כמו שאף אחד אחר לא מכיר.
גם המסע של אנה יפתח אותה לגילויים עצמיים, לתובנות וכמובן למציאת בן זוג. ומי יודע, אולי גם אני אצליח לצאת ל-15 דייטים ואפילו למצוא אותו, או שהוא כבר ימצא אותי. ועד שזה יקרה – יש לכם מישהו להכיר לי?
"לאהוב את אנה": שבת ב-21:00, קשת, ערוץ 12
