מה זה הדבר הזה "שיעור" בחיינו?
והנה המשך הפוסט מתחילת השבוע (בו עניתי לבחורה שנוכל התלבש עליה, איך לחזור לחיים), בו כתבה "...ואם זה לא עניין של אטם-סתם במוח (וזה לא!), אז מה כן זה היה?". זה היה שיעור, יקירתי, ולקחנו אותו על עצמנו כדי להעלות את הנשמה שאנחנו בסולם הדרגות. והשיעור הזה נגמר כשאת מבינה מה הדבר הטוב שיצא לך מהדבר הרע הזה שחווית. משהו ענק וטוב שהוא רק לעצמך, וכשתגלי מה זה הדבר הזה (ורק את יכולה לדעת מה הוא), השיעור הספציפי הזה יהיה מאחורייך, ולעולם לא תצטרכי לחזור עליו.
אצלי, למשל, הדבר הטוב הענק שיצא לי מהשיעור הרע עם הנוכל היה "אהבה עצמית". ו"אהבה עצמית" - זה לא לנשק לעצמי כל היום את הידיים - אלא פשוט לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות אצל עצמי. וזה אומר לפני הבעל, לפני הנישואים, ובטח לפני האהבה הרומנטית. אני לא אומרת פה "לפני הילדים" - אבל מגיל מסוים ובוגר מאוד שלהם - אז כן, גם לפניהם. כי ברגיל, וביום יום, (ולא מדובר על אירועים יוצאי דופן) - אין מישהו או משהו שאמור להיות יותר חשוב לך ממך.
ואם תיישמי את שיטת "שתי התחנות" (ואסביר את השיטה הפשוטה והגאונית הזו בפגישה הבאה שלנו, כי הפעם, מה נעשה, התשובה היא "בתשלומים" ), את בהחלט תוכלי לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות של עצמך, ובו זמנית, לא להיות קרנפה, אטומה, ואגואיסטית, שלא רואה ממטר אף אחד. לא תאמיני, אבל ישנה כזו אפשרות, ואני מיישמת אותה בהצלחה רבה, באופן שיגרתי.
שתביני - לו היה לי את הג׳וקר הזה של "האהבה העצמית" בחפיסת הקלפים שלי לפני הנוכל - הוא פשוט לא היה קורה לי. ולצערי - האהבה העצמית שלי נבטה בי רק בעקבות הזוועה שחוויתי איתו. מפני שהיו לי לפניו מורים (ונקרא להם בשמם המדויק: "בעלים") שהאכילו אותי מרורים, ועדיין נשארתי לידם עד שלבסוף התגרשתי. והרי מטוב לא בורחים.
אבל גם כשעשיתי זאת, לא למדתי את הלקח הנכון מהחוויות הרעות האלו, ורק החלפתי שחקנים בתוך אותו המחזה. כי היה בעל א׳, שהיה עבורי פעמונים קטנים, והיה גם בעל ב', שהיה כבר פעמונים יותר גדולים - וכשהצלחתי "לא לשמוע אותם" - הגיע בעל ג׳, הנוכל - שכבר היווה את שלב הנבוט. ואם לא הייתי לומדת "אהבה עצמית" גם אחרי הנוכל, אין לי ספק שהיו מגיעים לי עוד 20 בני זוג אחריו - עד שהייתי לומדת. כי בעניין השיעורים - יש לנו מועד א׳ - בגילגול הזה, וגם מועד 1000, בעוד 1000 גלגולים. זה תלוי רק בנו - כמה גדולה היא חבית "הכלת החרא" שלנו. וברור לך שככל שאהבתנו העצמית קטנה יותר - כך גודל החבית הזו עצום יותר. ולהיפך.
עד! עד שיום אחד היא מתמלאת, ופתאום אנחנו מסיקים את המסקנות הנכונות מהמילוי הזה. שהוא: לא להישאר במקומות רעים כמו כלב נאמן - בשם "האהבה", "המשפחה", "הילדים" או "האילוץ". כי אין, בעיני, כזו חיה "אילוץ". יש רק מחירים שאנחנו מפחדים לשלם אותם, כדי לזוז משם. כי לבסוף, עובדה שאנחנו כן משלמים אותם, וכן זזים. אז למה לא קודם? בגלל גודל החבית שלנו. שעד שהיא לא מתמלאת, (שהיא מילה אחרת ל"מיצוי"), לצערי, לא יהיה שינוי.
אבל ישנה עוד דרך לצאת ממקומות רעים, שמקטינה את גודל "החבית", והיא: הגברת אהבתנו העצמית. זוכרת את המשוואה הזו שככל שאהבתנו העצמית גדלה - כך קטן גודל חבית ההכלה שלנו לדברים רעים? אז מגבירים את האהבה העצמית. תקראי את הפוסט שבו אני מספרת איך המים שבגופנו מגיבים למחשבות טובות ושליליות של עצמנו על עצמנו, בול כמו ב"ניסוי האורז" המפורסם, ותביני כמה חיוני זה לחשוב על עצמנו (בעצמנו!) מחשבות של אהבה.
ואיך עושים את זה?
קודם וראשית לכל, אנחנו אומרים לעצמנו בדיבור פנימי, או (אם אנחנו לבד), אפילו בדיבור חיצוני, למראה: "אני אוהבת אותך! את נהדרת, את קסם, את אהובה, את מהממת, את יפה, את אוצר אהוב!". תראי, אני לא מאמינה ב"פייק איט טיל יו מייק איט", כי המיינד שלנו מוציא התנגדויות לזיופים, ואז, כוח מבטל כוח נגדי, יש קיפאון, ולא עשינו כלום.
אז אם האמירות האלה מרגישות לך זיוף והן לא האמת שלך כרגע, רדי מדרגה אחת נמוך מהן, ותגידי: "אני רוצה להיות במקום שאני יכולה להגיד בלב מלא ושלם: אני אוהבת אותך! את נהדרת, את קסם, את אהובה, את מהממת, את יפה, את אוצר אהוב!", וזו כבר בטח כן אמת שאת יכולה לחיות איתה ולכן זה לא יעורר לך התנגדויות. את תראי שאם תתעקשי מספיק זמן על ההיגדים האלה, בדיבור פנימי או חיצוני, את תגלי בתוכך יחס טוב וחדש אל עצמך. והעולם, כמובן, ישקף לך את זה.
חיבוק גדול ❤