"לבעלי יש הרגל מגונה״, כתבה לי ר״י, ״בכל הזדמנות הוא יורד עלי בהומור, עלק. והוא עושה את זה במיוחד כשאנחנו בין חברים. זה מציק לי, וזה נמאס לי. האם יש לך איזה רעיון איך אני מפסיקה את זה מבלי להגיע לריב?״.
יקירה, טוב שזה כבר נמאס לך, כי זה הסמן הבדוק ביותר שזה הולך להיפסק. וטוב שאת מבינה שזה ב״הומור, עלק״. וטוב שתדעי שרק אנשים נחותים (בעיני עצמם) זקוקים להנמיך, לגמד, ולהפחית ערך לזולת הזה שהם יכולים לעשות לו את זה. לאנשים האלה יש שיטה מאוד מתוחכמת כדי לדעת אם הם יכולים להגיע איתנו "לבסיס הבא" בסולם הנבזות הקטן והסודי שלהם.
נגעתי בזה בקטנה בשבוע שעבר, בהקשר ל״פרפר הקטן בבטן״ שאנחנו חשים בכל פעם שמשהו רע קורה לנו. אבל הפעם ארחיב על זה - כי זה כל כך חשוב בעיני לשים פוקוס על תופעת ״ההומור״ הזו. כי ירידות עלינו ב"הומור", זו דרך פשוטה לזרוק עלינו אבן, מבלי לשלם את מחיר הפעולה. ושלא יבלבל אותך ה״הומור״ שבעניין.
כי תורידי מזה את ההומור, ונשארת האמת המכוערת שלהם והנבזות הקטנה שהם אמרו לנו. "נו, צוחקים איתך, מה – אין לך הומור?". ולפי התגובה - הם יודעים אם אפשר להעיף עלינו גם את האבן השנייה. זה כמו לזרוק שמועת ניסוי למים, ולחכות לתוצאה. הם פשוט בודקים אם אפשר להגדיל איתנו את החוצפה, או שעדיף להם לסגת, לפני שנמרוט להם את הזנב שלהם עד השערה האחרונה.
המינון בהחלט עושה פה את ההבדל בין הטובים לרעים במובהק, אבל אצל כולם הטכנולוגיה הסרוחה הזו זהה. ומי שסובל מאלה במיוחד, הן נשים, שבאופן תרבותי - חוצה מגזרים ומצב כלכלי - מאולפות ומחונכות להבליג. כי לכאורה – מדובר בסיטואציה פשוטה: בנאדם מסוים עובר לך את הגבול, ואת מיד לא מרשה. אבל מהפחד לדווח לעצמך עם מי את חיה, או שהוא יחשוב שאת לא "קולית", או שאת ״נטולת חוש הומור״, או "כבדה" - את מתעלמת מהכיווץ ההישרדותי הזה בבטן, ו"מעבירה אותה".
את מנפנפת הצידה (בשיקולים הגיוניים) את האזעקה הפנימית הטובה, ומכיוון שכך בחרת לעשות, היי בטוחה שתהיה גם הצפרדע הבאה. והבעיה עם הצפרדעים האלה היא שהמרווח בין האחת לשנייה הוא זערורי. אבל יום אחד את מסתכלת לאחור, אל תחילת הדרך, וקולטת שעשית שם סלאלום ע-נ-ק-י.
ומה עושים כנגד זה באופן פרקטי?
איך שמרגישים את הדקירה הקטנה הזו בבטן (שכבר דיברתי עליה), מיד, אבל מיד, מורידים תריסים, כמו גיליוטינה, על האינטראקציה הבלתי נעימה. שימי לב שלא אמרתי "גיליוטינה על היחסים", אלא רק על הסיטואציה הרעה. "הדבר הזה שאמרת? - אפילו לא בצחוק, כי זו בדיחה גרועה". ואת מתכוונת לזה בכל מאת האחוזים, כי ההתכוונות שלך, היא זו שעובדת, ושמגיעה. כמובן שהוא ינסה מיד לסדר לך מחדש (ובכוח) את הרגשות הנאותים. הוא לא יתנצל, אלא יכחיש את הפגיעה בך ויאשים אותך ש"את לא זורמת", ושאת "תמיד עושה פיל מנמלה".
אבל אין צורך להסלים את זה לריב ולוויכוח. "חלאס", תחתכי את זה על המקום, "את זה סגרנו. אפשר לדפדף כבר לדבר הבא?". ופה, בדיוק בנקודה הזו, יש לחזק לנשים את עמוד השדרה. כי נשים לא מפחדות מגט גדול. עובדה, שכשמגיעים המים עד לנפש - בסוף - הן אלו שלרוב מפרקות את החבילה. אבל הן כן מפחדות פחד מוות מלחרב את הנעימות של הרגע, ולקלקל בכך את ה"הרמוניה הזוגית הטובה". הא הא. זהו פחד המושרש בהן תרבותית. כי בידיהן, כביכול, מופקד באופן בלעדי "שלום הבית של המשפחה". וה"בלעדי" שבעסק, זה בדיוק החול שזורקים לנשים בעיניים, כשמפמפמים להן אשליה של עוצמה ושליטה.
מכירה את המשפט המנובז הזה ״אישה בונה - אישה הורסת״? מיכל קידר לוי הסבה את תשומת ליבי אליו. אז יאללה יאללה. זה אף פעם לא ״על פי אחת יקום דבר״. הוא תמיד קם על פי שניים. כי לטנגו צריך שניים - ובטח ובטח בעניין המשפחה. זו רק מנטרה מטופשת שנועדה לתמרץ נשים להיות תמיד בצד המוותר (בייחוד על עצמו) - במקום להפעיל באוטומט חובט זבובים קטן מקומי ויעיל.
אז אל תפחדי אף פעם, אחותי כלה, ״לחרב את הנעימות של הרגע״, אם הנעימות הזו לא כוללת גם אותך. העניקי לעצמך רשות פנימית לעצור על המקום (ובכל מחיר) מסיגי גבול. ובהפוך על הפוך, הפלא ופלא, רק ככה תוכלי לחזור אל פוזיציית המוצא: נעימות הדדית מאוד מאוד גדולה.