״הבעל שלי מסתכל לי בעיניים״, אמרה לי א״ש, ״ובקול נשבר הוא מספר לי שהוא אוהב אותי, ואז הוא הולך ועושה לי דברים כאלה רעים ומרושעים, שאני משתגעת. אלף פעמים כבר רציתי לעזוב אותו, אבל קשה לי, כי בכל פעם אני חושבת ׳אבל הוא אוהב אותי׳. והוא אומר לי את זה בכזה קול אמיתי, אז אני כבר לא יודעת למה להאמין: לגוון הקול האמיתי שלו, ולמילים המתוקות, או למעשים המרושעים? זה לא שהוא מרים עלי ידיים, אני לא אעשה מוכה, אבל יש מלא דרכים להתעלל גם בלי מכות פיזיות. האם יש לך איזה רעיון בשבילי מה אני עושה?״
וואו, רק רעיון אחד? יש לי מלא. מלא רעיונות עבורך.
קודם כל, בניגוד למה שחשבתי פעם בעצמי, אהבה, יקירתי, היא לא ״הכול״. והיא לא יכולה לכסות על הכול. היא אמנם תנאי יסוד לזוגיות טובה, אבל בהחלט אי אפשר לבנות ״רק״ עליה. ו״אם זה כואב - זו לא אהבה״, כמו שאומרת מיכל קידר לוי.
דבר שני, לא צריך להרים עלייך ידיים כדי שתהיי ״אישה מוכה״. כי אפשר להרביץ לבנאדם גם בנפש, וזו עדיין נחשבת התעללות לכל דבר ועניין. דבר שלישי, יש אנשים שיודעים לזייף ״רגש אמיתי״, במניפולציה פנימית על עצמם, מתי שהם רק ירצו. באר הרגשות נגישה להם, ככה שבעלך יכול ״לשקר לך עם האמת״. שחקנים מיומנים עושים את זה בקלות. ושחקנים מסתובבים לא רק בתיאטרון.
איך אמר השחקן הנפלא שרגא פרידמן המנוח? ״אם לא הייתי שחקן על הבמה - הייתי נוכל בחיים״.
ככה שה״כנות בקולו״ של בעלך, לא בהכרח מעידה על אהבה עזה. היא בקלות יכולה להעיד על בן אדם שיודע איך ללחוץ לך על הכפתורים הנכונים. והוא עושה את זה בכל פעם שהוא מרגיש שהתחת שלו בסכנת עזיבה, כי הגיעו לך מים עד נפש. יש מצב שהוא פשוט ״למד אותך״, ויודע איך לנגן לך על הרגשות. ובמקרה הזה לא אגיד ביד אמן, אלא בקול אמן.
ולמה אני אומרת לך כזה דבר חמור?
כי בזמנו, הייתה לי בול אותה הבעיה מול השרלטן, שתיחזק אותי לידו במילים מתוקות. הוא ידע שאני סאקרית של מילים מתוקות, ושאפשר לשבור אותי רק בטוב - לא ברע. עד היום, אגב, אני כזו. אין שום אפשרות לשבור אותי ברע, שמקשיח אותי פי מיליארד. אבל כשפונים אלי בטוב, אני הופכת לשלולית מביכה. תודה לאל, שכבר יש לי את הכלים לדעת אם הטוב הזה הוא מניפולציה צינית או אמת.
והנה אני נותנת גם לך את הכלים האלה, במיידי:
אני זוכרת שבכיתי בזמנו לחבר טוב שלי: ״הוא אופף אותי במילים של אהבה, בקול חם ואמיתי, ואז הוא עושה לי רע כל כך גדול, שאני משתגעת. ואני לא יודעת לאיזה קצה להאמין: לזנב המכשכש, או לשיניים החשופות שלו?״.
והחבר החכם הזה, במקום תשובה, פשוט הדגים לי. הוא התחיל לדפוק עם כף ידו ולהכות לי ממש בחוזקה על הכתף שלי, ותוך כדי כך אמר: ״אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך״. ואז הוא שאל אותי: ״לאיזה חלק את מאמינה? למכות בכתף, או למילים שלי?״. ״בטח שלמכות״, עניתי לו. ומאז קיבלתי את הכלי הכי אמין בנושא אמת או שקר באהבה: אם המילים הטובות תואמות למעשים, שזה המצב הנכון, זה מצוין. אבל אם המילים הטובות לא תואמות למעשים, (וזה אכן מבלבל), לעולם כדאי להסתכל ולשפוט את המצב רק על פי המעשים.
כי ״האמת ברגליים״. במה שעושות הרגליים של הבנאדם באופן פיזי - ולא בפאקה פאקה הנעים והטוב שלו. ואם יש מצב של מילים רעות ומעשים טובים? ״אז תעזבי אותו״ כמו שאומרת ורדה רזיאל, או תשלחי אותו (או אותה, כי זה נכון לגבי שני המינים) לטיפול בכעסים, כי אף אחד הוא לא פח האשפה של אף אחד.
>> בשבוע שעבר אודטה הסבירה למה אסור להילחם בשביל האהבה