"בחיים לא תיארתי לעצמי שאשלח לך הודעה כזו", סימסה לי א"ר, "כי בחיים לא חשבתי שיקרה לי כזה דבר. אני לא מסוגלת להירדם בלילות. איך אדם מסוגל לשקר ככה בלי למצמץ - על הזהות שלו, על המקצוע שלו, על המשפחה שלו, ולסחוט ככה כספים? ופתאום, נופלים לי עוד ועוד ועוד אסימונים על שקרים וסתירות שאמר לי. אני מזועזעת, רועדת, בהלם. לא מבינה איך הייתי כזו סתומה. שואלת את עצמי: אלוהים, איך נפלתי ככה עם נוכל? זה הרי קורה רק בסרטים ובטלוויזיה, או אצל אחרים. איך לא ראיתי שהגבר שהכנסתי הביתה שיקר לי בכל המהות של מי שהוא, מה הוא עושה ומאיפה הוא הגיע? איך אני חוזרת לשגרה? איך אני משקמת את האמון שלי בבני אדם? אני מצטערת שנפלתי עלייך, אני פשוט לא מסוגלת להרים את הראש וכועסת על עצמי איך, איך נתתי ככה למישהו להתל בי? שלא לדבר על כל אלה שבזים לי עכשיו בגלל מה שקרה לי, ואומרים לי שמגיע לי מה שקרה לי, אם הייתי כל כך סתומה. אני רק רוצה למות".
וואו, יקרה שלי, עונה לך דבר דבר: עזבי אותך מכל הכלום מיט גורנישט האלה ("כלום עם שום דבר" ביידיש) שמגנים אותך, כי הם רק רעש רקע לא חשוב. הם כל כך מבוהלים מזה שזה יכול היה לקרות גם להם - שהגינוי הזה מבדל אותם ממך, לדעתם. אבל הפוסל - במומו שלו הוא פוסל, ואת הרי יודעת את זה. הם גם צודקים בבהלת הזו שלהם, שזה יכול היה לקרות להם, כי כשנוכל מתלבש על הערוץ המדויק של מישהו (ודגש על "הערוץ המדויק"), פשוט אין למישהו הזה שום צ’אנס מולו, כי הוא יבקע אותו עם מכת פטיש מדויקת, כמו שמבקעים אגוז קוקוס בתפר שלו. זה לא עניין של שכל או של סתימות שכל, ועיני ערך מיידורף, שהונה עשרות מהמיליארדרים היותר ממולחים שחיים על הפלנטה הזו. אנשים חריפים, עם הרבה שכל, שלא צברו את הונם מלהיות סתומים.
אז אולי תוותרי כבר, יקרה, על ה"איך יכולתי להיות כל כך סתומה" ותסלחי כבר לעצמך? כי איך, ריבונו של עולם, יכולת לדעת לפני ההתנסות המסוימת הזו, את כל מה שנגלה לך רק אחריה? איך יכולת להיות "חכמה למפרע"? ואל תייסרי את עצמך "למה האמנת לו?". כי בזמנו, כבר הסביר את זה גבלס, שר התעמולה הנאצי: "ככל שהשקר הוא יותר ענק, ככה יותר אנשים יאמינו בו, כי הם לא יעלו בדעתם שמישהו יעז לזייף בסדר גודל כזה". ועל הנחת העבודה האוניברסלית הזו, הנוכלים האלה מתפרנסים, כי הם כן מעיזים לשקר שקרים בגודל של גלקסיה.
והעולם שלנו כן מתנהל על אמון בסיסי - למרות סטיות התקן שאנחנו שומעים עליהן בחדשות. כי אנחנו נסמוך על הנהג הבא ממול שהוא לא יסטה ממסלולו כדי להתנגש בנו בכוונה, ואנחנו נסמוך על הבייביסיטר שלא תחנוק את הילד שלנו. ואני מבטיחה לך, ומניסיון, שעם הזמן, את תתני שוב אמון בזולת. כי כל מה שצריך - זה לא "לבטוח ולהאמין באחרים", אלא "לבטוח ולהאמין שוב בעצמך".
ואל תטילי ספק בשיקול הדעת שלך. כן, למרות הנוכל. מפני שהוא "פרץ לך לסיסטם", רק בגלל שהמיינד שלך לא הכיר חיה כזו כדי לזהות אותה בתור מה שהיא. המערכת החיסונית שלך לא זיהתה אותו בתור "חיידק", כדי לא לאפשר לו להיכנס - ועכשיו היא כן מזהה. כי היום, את כבר תדעי לזהות שקרנים ובזמן אמת.
והנה לך סימן בדוק: מכיוון שמיקרו זה מאקרו - זאת אומרת שההרכב של טיפת דם אחת בגופנו הוא כמו כל שאר ששת הליטרים, אני, למשל, לא מחכה לגלות "שקרים" (מאקרו). אם מישהו רק לא מדייק לי בעובדות, (ולא בגלל טעות סופרים מקרית), ו"מעגל לי פינות" (מיקרו) - אז שלום ומטריות ולא להתראות. אני מפיידת ומאיידת את הבנאדם הזה מהקווים שלי. וגם לא מתקרבת לאנשים עם אנרגיות רעות. ואם אי אפשר (מכל מיני שיקולים), אז ממדרת אותם ככל יכולתי. נשים וגברים כאחת. ולא חבל לי להפסיד ככה "בני אדם שווים". כי מבחינתי, שקרנים הם בני אדם לא שווים.
ואין מציאות, יקירה. יש לנו רק את "תפיסת המציאות" שלנו, ובתפיסת המציאות שלך (את מה שקרה לך), זה ממש באינטרס שלך להביט על זה כעל "רק תאונה קטנה". כי מול כל חייך - זו באמת רק אפיזודה של תאונה קטנה. ולא מפסיקים לנסוע במכוניות בגלל דפיקה בפגוש, ותאמיני לי, שזה כל מה שזה היה. ורק את היא האחראית איזה גודל את תתני לזה. אז את כן תסמכי על עצמך, מפני שאת נהגת מעולה של החיים, וכולה עשית לך שם "שפשוף בכנף". תאונה בלי מתים, שהיא מתנה, כי היא לימדה אותך איך להימנע מתאונות חמורות פי מיליון.
תתנחמי בזה שלא בזבזת על הנוכל שלך 14 שנים, כמוני, כי מתחת לכל מרתף, תמיד יש עוד מרתף. ואם זה לא עניין של אטם-סתם במוח, (וזה לא) אז מה כן זה היה? זה היה שיעור, יקירתי. ואספר לך על טבעם של "שיעורים" בפעם הבאה. גמר חתימה טובה טובה.