"אני כל כך רוצה לאהוב את עצמי", אמרה לי י"ז, "אבל בכל פעם שאומרים לי, או שמזכירים לי ש'עד שלא תאהבי את עצמך לא יקרה השינוי שאת רוצה' - אני מאבדת כיוון. כי מיד עולה לי בראש כתובית: 'לאהוב את עצמי שווה אנוכיות'. ולפעמים בא לי להיות אנוכית, אבל בטח לא לזה התכוונת כשאמרת לי 'לאהוב את עצמי'.

אני זוכרת ששאלת אותי: 'איך תהיה לך אהבה אמיתית?' וגם ענית לי על זה: 'את תאהבי את עצמך כל כך (ובלי פחד או שיפוט עצמי), שהעולם (שהוא רק השיקוף בחומר של היחס שלנו אל עצמנו) ישקף לך את זה במציאות. וכל זמן שאין לך את זה במציאות - אין לך את זה בתוך עצמך. וזה מתחיל ממך, וזה תלוי רק בך'. הרבה חשבתי על המילים האלה, ואני באמת רוצה לאהוב את עצמי. אבל אני לא יודעת איך אני יכולה לאהוב את עצמי שלא על חשבון זולתי?".

אישה יקרה, את בטוחה שאהבה עצמית היא "על חשבון הזולת", כי מגיל קטן לימדו אותך שאת חייבת לעזוב את עצמך ואת רצונותיך, ולמלא את הרצון של הזולת, אחרת את "אגואיסטית מחורבנת". תואר שהוא פחד אלוהים, כי מנדים את האגואיסטים. ואם ירחיקו אותך מהשבט - איך תשרדי בחיים בתור ילדה קטנה? אבל מי שהיו פה האגואיסטים המחורבנים, היו דווקא אלה שהכניסו לך את הלשלשת והנתון הכוזב הזה למוח, ומגיל קטן - כדי להתפרנס לך על הדם. וככה אילפו אותך "לרצות" את הזולת (כדי לקושש ממנו אהבה) - וככה למדת ש"אהבה וריצוי אחד הם". כשלמעשה, אין דבר יותר רחוק מזה מהאמת. 

אישה חושבת (צילום: shutterstock By Leszek Glasner)
לפעמים "אגואיסטית" זו לא מילה גסה | צילום: shutterstock By Leszek Glasner


אבל אנחנו לומדים "מה זאת אהבה" מהדמויות שגידלו אותנו, ואחר כך אנחנו משכפלים ומיישמים את הנוהל הזה עם ועל כל העולם. ותתפלאי, אני בהחלט מתכוונת שתסגלי לעצמך את מה שנחשב בעינייך לאגואיזם. אבל כל זמן שלא תזרקי לפח את הרצון שלך לקבל אהבה מהזולת תמורת הריצוי שלך אותו - לא תוכלי לאהוב את עצמך, ותמיד תחשבי שזה "על חשבון הזולת". ואת תחשבי ככה, כי אלה שאת מרצה יתנו לך לחשוב ככה.

אני יודעת מה עובר עלייך עם הריצוי הזה, כי פעם, לפני מיליון שנה, הייתי בנעלייך. והאדם שהייתי פעם, הייתה שופטת מאוד בחומרה, כ"אגואיסטית איומה", וכ"קרנפה אטומה", את האדם שאני כיום. זו ששמה את עצמה בסדר העדיפויות הראשון של עצמה. ואני מסתכלת על עצמי, וגם בגרסתי ה"אגואיסטית" של העכשיו - אני עדיין מלאת חן וחסד לזולת ולעולם. אבל את מה שרואים מכאן, מתוך ההווה שלי, אי אפשר היה לראות משם, מתוך עברי - שבו החמרתי עם עצמי באופן כל כך מיותר.

אז תעשי גם את את מה שאני עשיתי: לימדתי את עצמי לאהוב את עצמי בשיטת "שתי התחנות", שמאפשרת לי גם להיות "אגואיסטית" שמחשבנת את עצמי, וגם, הפלא ופלא, אדם עם נתינות גדולות, שמחשבן את הזולת. אז בתחנה הראשונה, תמיד, אבל תמיד, אני בסדר העדיפויות הראשון של עצמי. חכי, לא להיבהל. ובתחנה השנייה, אני שואלת את עצמי: אולי הפעם, ורק בסיטואציה הזו, אשים את הזולת לפניי, כי זה פשוט נכון, ומצדיק את זה? זאת שאלת המפתח.

אז לפעמים אני מחליטה שאני מעדיפה את האינטרס של עצמי על האינטרס של הזולת, ולפעמים, אני שוב שמה את הזולת לפני עצמי, כמו בימים הכי שחורים שלי, שכולם באו אצלי לפני. אבל עכשיו, אני עושה את זה רק לפי הסיטואציה. וזה קורה לי בצורה מושכלת - ולא כמו פעם, ברפלקס מותנה.

ואתן לך דוגמה שתמחיש לך את השיטה באופן ממשי: למשל בא אדם ומבקש ממני שאעזור לו, בדיוק כשאני רוצה לישון שנ"ץ. אז תחנה ראשונה: קודם כל אני מחשבנת את עצמי לפי 2 השאלות שכל הזמן אני שואלת את עצמי: "מה אני מרגישה? מה אני רוצה?". את תתפלאי לכמה הרבה נשים אין תשובה אמיתית עליהן. כי הן כבר התרגלו לא לשאול את עצמן ולא לדעת. "כי בשביל מה זה טוב? הרי בין כה וכה רצוני אף פעם לא יתגשם והתשובות לשאלות האלו רק יתסכלו אותי". אז זהו, שלא. וצריך שנדווח לעצמנו את התשובות האלו בשוטפת. גם אם רצונותינו לא יתגשמו לנו כרגע. וזו, כאמור, התחנה הראשונה.

הבנתי מה העולם רוצה, אבל מה אני רוצה? בתחנה השנייה, אני מדווחת לעצמי מה אני עושה עם האינפורמציה הזו שקיבלתי בתחנה הראשונה? והכול הוא תלוי סיטואציה. ופה יש לי 3 אפשרויות תגובה:
1. להחליט שהמצוקה של הבנאדם הזה כל כך גדולה, שאוותר על השנ"ץ שלי ואעזור לו.
2. לא להגיד לו "לא" - אלא "עוד לא". קודם אישן, וכשאקום אעזור לו.
3. להגיד לו "לא", שגם זו אופציה לגיטימית אצל מי שוויתר על ריצוי העולם תמורת "אהבה", ואני כבר וויתרתי. אני לא עובדת בלהיות פופולרית, ואני גם לא "האמבולנס של העולם".
אישה עצובה (צילום: Stokkete, shutterstock)
את לא "האמבולנס של העולם" | צילום: Stokkete, shutterstock


ומה שאני אומרת, בעצם, זה, שיאללה יאללה, מספיק עם מחשבות הגדלות הקומיות האלו. כי האמת היא, שאנחנו לא כאלה הרי גורל בחיים של הזולת (הבוגר), בתוך חיי היום יום. אבל מה אכפת לזולת הזה לפמפם לנו שכן? כל זמן שזה עובד ומתפעל אותנו לתת לו כל מיני טובין, הוא יפמפם.

וכן, יקירה, כל אחד עם אמות המידה הפרטיות שלו, כי אין "רפואה אחת" לכולם. אבל אין לי ספק שהרפואה בשבילך זה ללמוד גם "איך להיות אגואיסטית". כי במינון הנכון - זו לא מילה גסה - זו בריאות הנפש. וזה להיות אגואיסטית לסירוגין, "תלוית סיטואציה" נטו, ולא "תלוית ריצוי". "ואהבת לרעך כמוך" - זוכרת? אהבתך לעצמך היא הדגם שלפיו תאהבי את הזולת. לא כתבו: "ואהבת לרעך - (ואוי ואבוי אם) כמוך.

רק תזכרי את "חוק שתי התחנות", וככה תוכלי להיות גם אגואיסטית, (כשצריך), וגם לתת לזולת (כשצריך). כן, זה להתעייף מחדש עם החשיבה על כל סיטואציה לחוד. אבל בעיני - זה הרבה פחות מעייף מאשר לרצות כל הזמן את כולם כדי לא להיחשב "אגואיסטית". והפלא הכי גדול? שאחרי שאת מתרגלת לחשבן מחדש כל סיטואציה (מילה אחרת לתיאור החיים הנפלאים בתוך "הכאן והעכשיו"), זה יהפוך לטייס האוטומטי החדש שלך, שלא יגזול ממך כל כך הרבה אנרגיות, כמו שזה גזל בהתחלה.