דרך ארוכה ומפוארת עבר נפתלי אוחיון מאז ימי הסרט "ישמח חתני" ועד היום. בסרט, נפתלי היה יד ימינו של הרב דוד, שבשם יראת שמיים ניסה להטיל אימה על חברי קהילת מוסייף ולהקצין את אורח החיים בשכונה המסורתית. בעקבות ההתאהבות ביפה (יפית אסולין) נפתלי שינה את דרכו, התמסר אליה ואל חברי הקהילה והפך לאחד מהם ממש.
בסדרה (פרק חדש הערב, שני, אחרי החדשות, ערוץ 12), נפתלי, שנישא ליפה, מנסה להתרגל לתואר "הרב נפתלי", זאת אחרי שהוכתר כרב בית הכנסת החדש עם פרישתו של הרב מנשה. חוץ מייעוץ לתושבי השכונה וניהול חנות התבלינים שהשאיר אחריו ציון המנוח, הוא גם מתמודד עם חזרתו לשכונה של קובי פליסיאן - האקס המיתולוגי של יפה, שבערמומיות ובעקשנות פועל כדי להחזיר אותה לזרועותיו.
"הדבר הזה מעורר בנפתלי כל כך הרבה רגשות, כמו קנאה ושליטה", מתאר השחקן אסף בן שמעון, "גבר מהעבר של אשתו חוזר פתאום, והיא מתבלבלת. זה אירוע שיכול לפרק בית. עם זאת, נפתלי לא מתכוון לוותר על האהבה שלו ליפה. הוא כל כך אוהב אותה ולכן מנסה לנקות את הרעשים החיצוניים ולעשות את הדבר הכי טוב בשבילם".
בעוד שפליסיאן מייצג את הטיפוס הכוחני שליבו לא תמיד שוחר טוב, נפתלי הוא ההפך הגמור. "יש בנפתלי טוב אבסולוטי, חוכמת לב וענווה. אני מקנא בפרסונה הזאת, הייתי רוצה להידמות לו", הוא מודה, "הוא לא מספיק מאמין וסומך על עצמו, ולכן נבהל כשהציעו לו את תפקיד רב בית הכנסת. הוא חשב שזה גדול עליו, שהוא לא מספיק מוכשר לזה ושאין לו יכולת להנהיג. זאת התחושה שהוא סוחב איתו - ויש פער בין איך שהוא תופס את עצמו לאיך שהסביבה תופסת אותו".
אתה מזהה בנפתלי משהו מעצמך?
"אני איש מסורתי - שומר שבת, מניח תפילין ואוכל כשר. כמו נפתלי, גם אני כשהתחתנתי הייתי צריך לגשר על פערים מול אשתי, למצוא את המקום שלי אבל מבלי לדחוק בה, אלא להיות קשוב ולהתגמש. הזכרתי לעצמי שלא רק ההבנה שלי היא שקובעת. אשתי היא התורה שלי, היא והילדות שלי הן מעל לכל".
"אני מביא לתוך הדמות הזאת חתיכות מהלב שלי"
מאז שסיים את לימודי המשחק אצל יורם לוינשטיין, בן שמעון התמודד בחייו עם לא מעט התנגשויות בין עבודתו כשחקן לבין אורח החיים המסורתי והמשפחתי. לסצינת ההכתרה שלו לרב בבית הכנסת, הוא הביא איתו לסט הצילומים חולצה חדשה כדי לברך עליה על מנת שלא לשאת ברכה לבטלה. גם לקראת הסצינות האינטימיות יותר שלו ושל אשתו בסדרה, מצא את עצמו מתחבט לא מעט עם שאלות מוסריות.
"היה לי מורכב מאוד לנשק את יפית", הוא מספר בגילוי לב, "יש אנשים שישמעו את זה ויגידו, 'יאללה, שטויות, מה קרה?', אבל חשבתי קודם כל על אשתי ועל הילדות שלי, שגדלות בבית מסורתי ויצטרכו להסתכל על זה. אם המצב היה הפוך והייתי רואה את אשתי מתנשקת עם גבר אחר, היה לי קשה מאוד להכיל את זה".
אז מה עשית לקראת צילומי סצינות הנשיקה?
"דיברתי עם אשתי ווידאתי איתה שזה משהו שהיא מוכנה אליו ומסוגלת לקבל אותו, והיא אמרה שכן. חבר אמר לי לאחרונה, 'תראה מה זה - אני עובד קשה בשמש, באש, ואתה מנשק בחורות ומקבל על זה כסף'. אני לא משחק אותה צדיק נסתר, אבל לנשק אישה אחרת זה מבחינתי דבר מורכב מאוד. אפילו בחתונה עם יפה בסרט, כשהסתכלתי עליה דמיינתי בכלל את אשתי".
איך הייתה העבודה לצד יפית על הסט?
"יפית מהממת. בכלל, הייתה על הסט אווירה טובה, נעימה ומזמינה עם המון הומור. הסתדרנו טוב ביחד. יש בסדרה הזאת משהו שבמרוקאית נקרא 'לה היבה', אור פנימי שכזה. ניסיתי להיות כמה שיותר אותנטי בתוך הדמות, הבאתי לתוכה חלקים מהבשר שלי, מהלב שלי. הסדרה נוגעת באנשים טובים, במעשים טובים ובאהבה. כיף לראות את החלקים האלה בחברה שלנו, את הערבות ההדדית".
בטח כשבמציאות היום יום שלנו הדבר הזה כל כך חסר עכשיו.
"הסדרה באה בול בזמן. כמי שמכיר את האוכלוסיה החרדית, אי אפשר לקטלג ולהכליל את כולם ולהגיד על אוכלוסייה שלמה 'כולם כאלו'. זה לא משנה אם זה שמאלנים או ימניים, דתיים או חילונים. כעם, הפלילו אותנו והדביקו לנו תוויות על ימין ועל שמאל לאורך ההיסטוריה. אז עכשיו שנדביק תוויות בתוכנו? היו רגעים בהיסטוריה שהקדוש ברוך הוא היה מוכן לסלוח על עבירות קשות מאוד כי הוא ראה שיש אחדות בינינו. העיקר הוא החיבור שלנו כעם. הלוואי שהסדרה תעורר משהו, תזיז משהו, תשנה מעט את החשיבה".
"את הטקסטים לסצינות אני קורא בגופן 40 מודגש"
חובבי הקולנוע הישראלי שביניכם בוודאי זוכרים את בן שמעון מתפקידיו המוערכים ב"מסווג חריג", "המילים הטובות" ו"התגנבות יחידים", שעל התפקיד בסרט זה זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים. בן שמעון שיחק גם בתפקיד ראשי ב"מנדלבאום בלש פרטי", בסדרות "בשבילה גיבורים עפים" ו"התחנה" וכן בהצגות תיאטרון רבות.
קשה לשים לב לזה כשצופים בו על המסך או על הבמה ולפעמים גם פנים אל פנים, אבל בן שמעון נולד עם מחלת עיניים ניוונית בשם "רטניטיס פיגמנטוזה". מגיל צעיר, למד להתנהל בעולם עם ראייה חלקית מאוד, שבשעות הלילה הופכת לכמעט אפסית. "אני כבד ראייה, בעל תעודת עיוור. יש לי מחלה רשתית שגורמת לאובדן ראייה. אני רואה 'ראיית צינור', יש לי עיוורון לילה, קטרקט שאי אפשר לגעת בו וסינוור בגלל הלכלוך על העדשה".
"בהפקות תמיד יש רגישות מאוד גבוהה לזה. באים לקחת אותי לסט ומחזירים אותי מהסט, ואם אני צריך ללכת בסצינה לעבר נקודה מאוד מדוייקת אז אני מודד צעדים", הוא מספר, "טקסטים אני קורא בגופן 40 מודגש, אני לא יכול לקרוא טקסט רגיל".
ומחוץ לצילומים?
"אני לומד טוב את האיזור שאני נמצא בו. כשאנשים צועדים קדימה הם יכולים להביט ישר כי יש להם שדה ראייה תחתון, לי אין. אני חייב להוריד את העיניים למטה כדי לראות. אני גם צריך להיות מספיק קשוב כדי לזהות את המיקרו-הבעות של מי שעומד מולי, כדי לדעת להגיב לו נכון".
קורה שמתייחסים אלייך בחוסר סובלנות?
"לפעמים הסביבה לא מבינה מה יש לי. אני לא הולך עם מקל, העיניים שלי לא מרצדות וכשרואים אותי לא מבינים שיש בעיה. כשאני הולך מול מישהו ברחוב ונתקל בו בטעות, אותו בן אדם רואה בחור צעיר שהכל לכאורה בסדר איתו. הוא אומר, 'הוא בטח היה עסוק בטלפון, איך הוא נכנס בי, חצוף'. לקח לי הרבה מאוד זמן עד שהעזתי להגיד - סליחה, אני כבד ראייה".
היית מתבייש בזה פעם?
"זה לא שהסתרתי את זה בכוח, אבל כן עברתי תהליך משמעותי מאוד עד שהגעתי לבשלות לספר את סיפור חיי. מהרגע שחשפתי את הדבר הזה, בבת אחת הסביבה שינתה את היחס אליי ב-180. יש קשיים, אבל ברוך השם אני מצליח להתגבר עליהם. עוד חודש וחצי תעלה במסגרת תיאטרון הנפש הצגת יחיד שחברי הטוב שראל פיטרמן כתב ומביים ובה אשים בפרונט את אובדן הראייה וההתמודדות עם המחלה".
במקביל לחזרות להצגת היחיד, בן שמעון ממוקד מאוד בקריירה הנוספת שלו כמטפל בילדים ונוער בבתי ספר בפסיכודרמה ובשיטת CBT. "תמיד ידעתי שאהיה שחקן, נמשכתי לזה עוד כשלמדתי בפנימיה בירושלים, אבל ידעתי גם להסתכל קדימה ולראות מה קורה לאנשים במקצוע הזה", מספר בן שמעון.
"זה מקצוע שאין בו יציבות כלכלית ונפשית, התנודות גדולות מאוד. אמרתי לעצמי - אוי ואבוי, זה מה שאעשה כל החיים שלי? בגלל זה דאגתי לפתח נתיב נוסף ועשיתי תואר ראשון ושני בפסיכודרמה. זה מקצוע שאני מרגיש משמעותי בו, הוא בעל ערך ואני גם יכול להתפרנס ממנו".
גם אחרי שנות עשייה לא מעטות, אתה עדיין מרגיש אמביוולנטיות למקצוע?
"אני מאוד אוהב משחק, מצלמה ואת הבמה, אבל כן יש לי ביקורת כלפי כל מה שקורה בעולם הזה. כשקלטתי מה הצורך הנפשי שלי בלשחק, עברתי תהליך מול המקום הזה. זה מקצוע שיש בו המון קסם, אבל גם המון עוקץ. עד שבן אדם לא מגיע לשם, הוא לא ממש מבין את זה".