ארבע שנים אחרי מותו של אחיו, שלום יוחאי שרקי, בפיגוע דריסה בגבעת הצרפתית בירושלים, מתייחס יאיר שרקי, כתב לענייני דתות בחדשות 12, להליך המשפטי המסורבל אליו נקלעה משפחתו מול המחבל שביצע את הפיגוע, חאלד קוטינה.

"ישבתי באולם בית המשפט והתרשמתי שהדברים מתנהלים לאט מדי, בעצלתיים, כמעט ברשלנות", סיפר בראיון שישודר הערב ב"אינטימי" עם רפי רשף, "בדיעבד הלחץ שהפעלנו היה מצוין. הוא קיבל את מלוא העונש הניתן בדין הישראלי, כיוון שעונש מוות לא קיים".

מאסר עולם ועוד 20 שנה.
"נכון, ואפילו בערעור לעליון קיבל מקסימום על העברות שהוא עשה, כל מה שאפשר בספר החוקים בישראל לתת -קיבל".

שלום יוחאי שרקי ז"ל
צילום:

המכה הקשה נחתה על המשפחה באפריל 2015, ערב יום השואה, אז קיבלו את הבשורה המרה על מותו של שלום יוחאי. בתחילה טען המחבל כי מדובר בתאונת דרכים ולא במעשה מכוון, ובדיונים האחרונים בבית המשפט אף טען כי לא זוכר דבר מהאירוע, וכי לא היה מודע למעשיו. המשפט נגרר תקופה ארוכה ורק בתחילת 2017, יותר משנה וחצי אחרי הפיגוע, נידון קוטינה למאסר עולם ועוד 20 שנה.

אלמלא אתה מתערב, אתה מאמין שהוא עוד היה יכול לצאת בסעיף אי שפיות?
"כן, או בסעיף שמאפשר באמצעות אי שפיות לקבל הקלה בעונש, כן".

כמה הוא מעסיק אותך ביום-יום?
"לא מספיק, אני חושב. יש פה מתח גם. יש את הדבר הזה ש'החיים ממשיכים', נכון? תמיד אומרים שזו נחמה והזמן מרפא, בעיניי זה גם דבר איום ונורא, שהזמן מרפא. בלתי נסבל כמעט, שהחיים ממשיכים וכולם אומרים לך את זה בתור כאילו 'סבבה, תתעודד'. אני חושב שיש בזה גם משהו שלילי מאוד".

כמה היית קרוב לאחיך?

"היינו קרובים. היה הפרש של ארבע שנים. חלקנו חדר".

בהספד אמרת שאתה זוכר שהוא סיפר שיש לו חברה מאוד רצינית, גם היא נפצעה בפיגוע. אמרת "קיוויתי שעוד מעט יהיה לי חדר לבד".

"לא מתכננים הספדים. זה לא טקסט שכותבים מראש".

איפה שמעת על הפיגוע?

"הייתי בבית. צלצלו ואמרו לנו תבואו לבית החולים".

כאחד שרץ לזירות פיגועים, פתאום למצוא את עצמך כמושא לסיקור, זה מביא תובנות שלא ראית מהצד השני כמסקר?

"לא המון. כמסקר הייתי מודע ללהט העיתונאי ושאנחנו משגעים משפחות גם ככה. בלי לחוות את זה, ידעתי ועדיין חושב שסיקור שכול בישראל צריך להרגיע, צריך לשנות את האווירה התחרותית בו. כשאתה חווה את זה הכלים העיתונאים אולי קצת עזרו לי, ידעתי למשל שהדבר הראשון שמערכות יהיו צריכות זאת תמונה. אז ידעתי לבקש מחבר עיתונאי שירכז את העניין הזה. ברמה הטכנית הסתדרתי".

איך התנהלת בנסיבות הכואבות האלה?

"ידעתי להדוף מאוד בקלות, ידעתי מה לענות, להגיד שלא וזהו. אתה רואה את אלה שגם טובעים. מטבע הדברים אני מכיר הרבה שנמצאים במעגל השכול. יש אנשים ששוקעים בזה, יש אנשים שהם שכולים במשרה מלאה. גם זה דבר שהוא נראה לי רע, לא מקדם. זה מקום שאני מכבד, אני לא רוצה להיות שם".

איך ההורים מתמודדים עם האובדן?

"הם לא במשרה מלאה בתחום. לאבא שלי יש פעילות ענפה, הוא עושה דברים חשובים, גם אמא שלי. זה לעולם לא דומה אחים והורים בהקשר הזה. יש משהו בנפש שאתה מאבד ילד שהוא לא דומה לזה שאתה מאבד אח, בלי להקטין. אדם מתוכנת לאבד הורה, אנחנו יודעים שזה יקרה יום אחד, זה טבע העולם, אנחנו קוברים אותם וילדינו קוברים אותנו. זה ההפך של המציאות, שאבא קובר בן, זה דבר שהוא לא אמור לקרות".

החלטת לחזור לעבודה אחרי שבועיים.

"נכון אולי קצת מהר מדי בדיעבד, כי גם אפשר לתת לדברים לקרות, לשקוע, להיות במקומות. לא תמיד הלחץ להספיק, לחזור, לטרוף שוב או לעשות את עצמך כאילו אתה טורף שוב".

למי אתה דומה, לאבא או לאמא?

"שאלה טובה, אתה צריך לשאול אנשים שמכירים את שניהם ואותי. אני חושב שיש דברים פה ויש דברים פה. ההבנה הפוליטית מאמא יותר. אני חושב שאולי מידה יותר וותרנית מאבא".

סך הכל טוב לך במקצוע שבחרת או שזה משהו שאתה מתחבט ומתייסר בו כל הזמן?

"כשלא יהיה לי טוב אני אקום ואלך. זה לא מקצוע שבו אני הולך לישון כל לילה ואומר 'וואו אני בדיוק במקום ועושה את התכלית של המציאות ואני האדם שלם'. אני חושב שברגע שיפסיקו החרטות וההתלבטויות זה הסימן שצריך לקום וללכת, כי ההתלבטויות הן סימן שעוד אכפת לי, הן סימן שאני עוד כן מתלבט בין המקום הערכי למקצועי, ומנסה לאזן אותן. אם לא אכפת לי, אז אולי זה דווקא הזמן לקום ולהגיד שלום. הרבה שואלים אותי 'השתנית מאז מהישיבה או שאתה כמו?', בטח שאני לא כמו, הייתי בן 16, אני בן 26. עשר שנים שמשתנים בהם. אם לא הייתי משתנה הייתה בעיה מאוד גדולה. אם נשב עוד עשר שנים נקווה שתהיה עוד התפתחות".

אני מרגיש שיש בך חוסר סובלנות ושמירה על פרטיות, ואתה נורא כועס שיותר מדי שואלים ונוברים.

"בגלל שאני על המסך ובגלל שמכירים אותי ומזהים אותי ברחוב, אז יש צד שאתה רוצה לשמור על האדם הפרטי. יש דברים שהם שלי, שאני לא רוצה לחלוק עם הציבור, שהם לא עניינו. אני אוהב את האנשים והרבה מהכוח שלי מגיע מהם, קוראים את מה שאני כותב ומגיבים לזה אז הקשר הזה מצד אחד הוא מאוד חשוב, מצד שני אתה גם לפעמים כן צריך את המקום הפרטי שלך שלא ידעו מי אתה".

איפה אתה שואף להיות עוד עשר שנים?

"עשר שנים זה הרבה זמן. במקום משפיע. אתה שואל אותי אם אני אהיה עיתונאי בעוד עשר שנים? ייתכן מאוד שכן, ייתכן מאוד שלא. דיברנו על המקצוע שהוא שוחק והעיסוק לפעמים משתלט עלינו כבידור. אני לא מצטדק, אבל השאלה מה האחוז. כמה זמן אתה מבדר וכמה זמן אתה עושה משהו חשוב. אני משתדל שהמאזן יהיה יותר לטובת החשוב, כשאפשר".

בשנת 2014 סיקר שרקי הפגנה שמחתה על סגירת בית העלמין סנהדריה, בו נמצא גם קברו של הרב עובדיה יוסף ז"ל. במהלך הסיקור הוכה על ידי שוטרי יס"מ בזמן שביקש לראיין מפגינים. "זה אירוע מאוד זניח שקרה לפני חמש שנים", סיפר לרפי רשף, "סיקרתי הפגנה, חשבו שאני מפגין ודחפו אותי על המדרכה. זה אירוע שנופח מעבר לכל פרופורציה".

נפגעת?

"לא. אתה רואה שאני פה בחתיכה אחת. זה היה אירוע מסעיר, מרביצים לך שוטרים, אבל זה קרה לפני המון שנים, הספקתי לשכוח אותו. היו הרבה דברים אחרים כך".

זה אירוע סימבולי, חשבו שאתה אחד מהמפגינים. זה סוג המראה שאתה צריך להתמודד אתו בכל מיני מצבים.

"זה ברור שאני מסקר דתיים וחרדים בישראל, יש לי לוק של דתי, יש מי שיגיד חרדי. חרדים לא חושבים שאני חרדי אבל חילונים בהחלט טועים לחשוב שאני חרדי. זה מייצר איזשהו קונפליקט בהקשר הזה לאורך כל הציר אפשר לומר, זו נקודה שהיא אמיתית. אבל האירוע ההוא ספציפית, אני אומר בסדר, המשטרה מרביצה לערבים, היא מרביצה לחרדים, היא מרביצה במחאת יוצאי אתיופיה, היא מרביצה חופשי".

היית שם כעיתונאי, אתה מפחית מהסיפור אבל התלוננת במח"ש ולא קרה עם זה כלום. זה מעצבן.

"כן. אני חטפתי מעט יחסית, יש כאלה שחטפו הרבה יותר ומח"ש לא עשתה כלום. במובן הזה אני חושב שלמשטרת ישראל יש על מה לעבוד, אבל לא צריך להתחיל מזה".

כמה זה אירוע מייצג שאתה נאלץ להתמודד עם זה בכל מיני דרגות, בגלל הלוק החרדי?

"אני שמח במי שאני. אני לא מתנצל על זה או מרגיש צורך לספק הסברים להגיד 'זה לא מה שאתם חושבים'. אני מי שאני וטוב לי".

זה מעצבן אותך שנוברים ושואלים?

"לא, כי הטלוויזיה היא מדיום של מה שרואים, במובן הזה אני לוקח בחשבון. ידעתי בערב הראשון שישבתי באולפן שמדבר כתב עם פאות. אמר לי אז מישהו משהו שאז טיפה העליב אותי, אבל אני יודע שהוא צדק, אז בדיעבד לא כל כך משנה מה אמרתי באותו ערב, וגם כנראה גם בערב השני והשלישי. הוא אמר לי מספיק שאתה יושב, לא משנה מה אתה אומר, אף אחד לא מקשיב ממילא. אני מבין שיש משמעות ללוק, אבל אני מקווה שאחרי ארבע שנים התגברנו".

פיתחת סביב אחיך סוג של נוגדנים, על הדיבור עליו, על הצורך לשתף.

"זה דברים שעולים בדרך כלל בשיחות כאלה, זה דבר שהוא די פרטי, אז אני לא יודע כמה אני אשתף אותך אבל מותר לך לשאול".

ראיתי את התמונה. אמרתי רגע, הם מאותו אבא ואמא? אין שום דמיון.

"אני לא בטוח שאין שום דמיון. הוא יותר בהיר ממני, אבל אנחנו משפחה מגוונת, שבעה ילדים, כל אחד טיפוס. אני כן מצליח לראות דמיון, אבל אני מסכים שאנחנו של צדדים אחרים של הגנים".

אני רוצה ללמוד את ההיסטוריה של הפאות. זה היה טרנד בשנות העשרה.

"כן, טרנד של מתבגר. הייתי בישיבה תיכונית מקור חיים, שזו ישיבה בנשיאות הרב עדין שטיינזלץ, שעד היום אני בקשר אתו. שם היה גוון חסידי, זו ישיבה ציונית דתית לכל דבר, אבל קצת ברסלב, קצת חב"ד, ושם שהייתי ביסודי לא היו לי פאות. התחלתי לגדל פאות, וכמו שאתה רואה הן עדיין גם".

רובם נגמלו מהטרנד ואתה התמדת ונשארת איתן.

"זה נכון שהרוב היום בלי, אבל שוב, לא כל כך כדאי לייחס לזה המון חשיבות".

אני חושב שיש פה מלכוד. אתה כבר לא יכול להוריד אותן, כי אם היום שואלים אותך על הפאות, איזה כאב ראש יהיה לך אם תחליט להוריד אותן.

"יכול להיות שזה יהיה טיפה יותר מורכב אם ארצה לעשות את זה, אבל זה לא משהו שאני לא יכול לעשות. אני לא חושב שכמה שאלות זה יהיה מה שיגיד לי איך להסתפר. כרגע טוב לי"

אתה מודע לזה שאתה פורץ דרך, ותמיד יש מחיר למי שפורץ דרך.

"סבבה. מוכן לשלם".

אני לא יודע אם יש מישהו בטלוויזיה שלא היה לו טלוויזיה בבית ההורים.

"אין טלוויזיה בבית של ההורים שלי, שם אני גר, ובלי לשמוט את הקרקע מתחת למדיום שבו אנחנו כעת מדברים, לא חושב שתהיה לי טלוויזיה גם בבית שלי. לא שאני מתנזר מהתכנים, אבל זו לא התרבות, שמונח מסך במרכז הסלון וזה המקום שאליו זורמים, כשאין משהו יש את המסך".

מתי בעצם ידעת שאתה רוצה להיות עיתונאי?

"אני חושב שדי מוקדם. בכיתה ז'-ח', אבל זה קרה בסוף במיונים בצבא. הייתי עם פרופיל קרבי אבל ביקשתי להתמיין לגל"צ וקיבלתי את האפשרות".

כמה זמן לקח בראיון קבלה עד ששאלו אותך על הפאות?

"כשנכנסתי אני זוכר שהיה רגע כזה שאנשים זזו, אבל לא זוכר ששאלו אותי ישירות על הפאות. מישהו ששנינו מכירים שאל אותי איך אני אוכל לסקר הבלים כמו האח הגדול?".

זה מעניין הרגישות שלך, בשפת הגוף אתה קורא את אי הנוחות כשאתה נכנס.

"נכון, אבל אני גם מודע לאפשרות שתהיה אי נוחות כשאני נכנס. אני משתדל לא לייצר את הדבר הזה. ראיתי מי ישב לידי על הספסל בראיון".

בוא נחזור לילדות שלך, אתה גדל בירושלים בשכונה חרדית לכל דבר.

"שכונה מתחרדת. הייתה דתית ונהיית חרדית, גדלתי בגבעת שאול".

אני יכול להניח שאבא שלך היה מעדיף שתהיה תלמיד חכם מאשר עיתונאי בגלי צה"ל.

"ברור שתלמידי חכמים זו איזושהי עילית. אני גם רוצה שהילדים שלי יהיו תלמידי חכמים, אבל זה לא שאבא שלי לא רצה שאהיה כתב בגלי צה"ל, זה לא משהו שהוא מתבייש בו, להפך, אבל גם אני רוצה שהילדים שלי יהיו תלמידי חכמים. זה דבר טוב, הם מתעסקים בדברים החשובים באמת".

אז למה לא הלכת הכיוון הזה?

"חשבתי שהמקום שלי בתוך המציאות הוא איפה שאני נמצא היום".

אם אשאל אותך על זיכרון הילדות הראשון שלך.

"דברים מאוד ראשוניים מהגן. כנראה במעון הייתה מישהי שמגיעה לנגן באקורדיון, היא לא הגיעה, אני זוכר את האכזבה".

אני מנסה לחשוב מה זה אומר שהזיכרון הראשון שלך זה אכזבה.

"למה אנחנו שומרים דווקא את הזיכרונות האלה, זאת השאלה. אם הייתי מספר לך מגוון של זיכרונות היית יכול לעשות ניתוח למה בחרתי לשמר את אלה ומה זה מספר עלי, אבל לא נראה לי שנתפזר לשם".

אתה אחד משבעה אחים, האמירה לגור עם ההורים זו פונקציה של אילוצים כלכליים או שזאת נראית לך הדרך הנכונה בגיל 26?

"אחי אמר לי פעם שיום אחד הוא עזב את הבית ועבר לגור אצל ההורים. שם גדלתי, אני גר שם. לעזוב בשביל לקחת שני אנשים זרים לגור איתם. טוב לי ונוח לי. כשאני ארצה ללכת, זה יכול לקרות בטווח שבין הזמן שאנחנו מדברים עד הזמן שזה משודר".

מה יכול להיות המניע להחליט ללכת?

"אם אני בזוגיות, או אם אני אתחתן, הכל יכול להיות".

כשאתה פתאום מפרסם דברים לא מחמיאים על הרבנים מעלי שמדברים בזלזול על נשים, בין השאר הנתון הסטטיסטי שהן אחראיות הרבה יותר על תאונות דרכים, אני מתאר לעצמי שאתה צריך להתמודד עם אש מבית.

"דווקא אותו מעגל של חברים מהישיבה חושבים כמוני על הדברים האלה. ברור שברחב יותר יש לי משפחה גדולה, בני דודים שלומדים בעלי, לאבא שלי יש חברים, ויכול להיות שהם חברים של אבא שלי. אלה דברים שקורים".

זה תיאורטי. עם מה התמודדת אחרי זה?

"אני מסכים שהפרסום על המכינה בעלי הוא פרסום שגרר אחריו הרבה מאוד תגובות קשות. קיבלתי מאות מיילים ארוכים, אדם יושב וכותב טקסט של 500 מילה. תקפו את זה מכל מיני זוויות. כתבו גם שהוא לא התכוון, וגם שהוא התחרט אז למה לפרסם? ברור שיש ציפייה מסוימת, במובן הזה יש יתרון לזה שכל כתבי הדתות וחרדים מגיעים מרקע דתי, אתה מדבר את השפה, אתה מבין אותה ואתה יודע גם לא להוציא דברים מהקשר. ברור שלפעמים יש שמתאכזבים ואומרים 'איך אתה?'. אני לא עובד אצל מישהו, אני לא מתכחש למקום שממנו אני בא, אני אוהב אותו וגאה בו, אבל זה לא אומר שאני צריך לדפוק חשבון".

אני מצטט אותך, אמרת "אני לא מקיים תרי"ג מצוות".

"אלי אמרתי את זה ברגע של כנות או בהסתכלות מפוקחת על המציאות. אף אחד לא מקיים תרי"ג מצוות כי המון מצוות לא מקיימים מכל מיני סיבות. אני לא יודע באיזה הקשר אמרתי את המשפט הזה".

איפה אתה לא במחמירים?

"לא יודע לתת דוגמה לטלוויזיה. אתה מבקש שאגיד בטלוויזיה איזה מצוות אני לא עושה. לא תקבל".

אני חש סוג של בושה.

"אתה לא רץ לטלוויזיה להגיד מה אתה לא. זאת שאלה מאוד פרטית אתה יודע".

אני לא חוויתי את זה ככה. אולי כי אני לא משם, אבל בסוף בני אדם בוחרים לעצמם כמה להיות קשים או חמורים.

"אני לא קשה וחמור. התפיסה הדתית שלי היא לא קשה וחמורה. התפיסה הדתית שלי היא הרבה פעמים קשורה למסורתיות בעיני .אני עושה מה שאני עושה כי אבא שלי עשה, כי אבא שלו עשה וכי אני רוצה שהילד והנכד שלי יעשו. עשו 3000 שנה, אז עוד 3000 שנה קדימה, ולכן דקדוקי העניות, או הדקדוקים החשובים, אני לא מזלזל בדבר הזה, יש לזה מקום, אבל זה לא מה שמעסיק אותי".

שרקי נולד בקריית משה בירושלים והוא הרביעי משבעת ילדיהם של הרב אורי שרקי, מרצה בכיר במכון מאיר וד"ר רונית שרקי, חוקרת ביולוגיה. בזמן שירותו הצבאי שימש ככתב לענייני דתות של גלי צה"ל, וחודש אחרי השחרור כבר החל לעבוד באותו התפקיד בחדשות 2. ב-2016 עבר לתאגיד ככתב פוליטי, אבל כעבור תקופה קצרה שב לתפקידו הקודם בחדשות 12. במהלך הקריירה העיתונאית שלו סומן על ידי המגזינים "פירמה" ו"פורבס" כאחד המשפיעים והמבטיחים בתקשורת וזכה לאחרונה בפרס מצוינות עיתונאית על סדרת הכתבות "ברוקלין של קודש" העוסקת ביחסי ישראל והתפוצות.

צפו: הרצאתו של יאיר שרקי (צילום: אבשלום ששוני וגדעון מרקוביץ' עבור חברת החדשות)
צילום: אבשלום ששוני וגדעון מרקוביץ' עבור חברת החדשות

"אינטימי" עם רפי רשף, 23:00 בקשת 12