הרגע הכי משמעותי עבורי, שמייצג את העונה האחרונה, היה הרגע שבו נחתה אצלנו מזוודה ובתוכה ערימה של עשרות מחברות, שבהם כתבה אישה צעירה את סיפור חייה בזמן אמת. מהיום שבו היא מתחילה לכתוב בגיל 12, מהיום שבו הוציאו אותה מהבית.
אתה רואה שיש לך פה מסמך שבדרך כלל לא מוצאים - מישהו שכותב בזמן אמת את מה שהוא חווה. במקרה הזה, נערה שכותבת בעצם בכל לילה מגיל 12 מה עבר עליה לאורך היום - ומה שעובר עליה לאורך היום זה הסיוט. פגיעה מאוד קשה בבית על ידי אבא, וחיים במוסדות עד שהיא מצליחה לצאת בכוחות עצמה מהמציאות הזאת ולהגיע למקום שהיא היום - כשהיא יושבת לפני.
מכיוון שהבנו שאנחנו הולכים לתאר אירועים שלא תועדו בזמן אמת, חוץ מאשר בכתיבה, אז היינו צריכים לחפש איזהשהי דרך כדי לתעד את הסיפור. חברתי לשני אנשים טובים, אבי שהוא מאייר וגידי שהוא אנימטור. לאבי נתתי טקסטים מתוך היומנים, שאני הולך לספר אותם והוא פשוט תירגם אותם לאיורים. גידי נתן בתוך האיורים האלה חיים. אבי לא פגש את אלכס אף פעם, אבל לקחתי אותו למקומות שבהם דברים התרחשו, כדי שהוא יוכל לראות אותם, לצלם אותם, להפוך אותם לאיור. לאלכס לא סיפרנו שזה מה שאנחנו עושים וכשהיא ראתה את הקטעים המונפשים האלה, כשהם כבר שלמים, היא אמרה 'הוא צייר בדיוק את המקום שבו הייתי'.
לא היה דבר יותר מרגש מאשר לרדת איתה אחר כך למקום, שמבחינתי היה קודש קודשים עד אותו יום, שזה הבור בקריה ולראות אותה בתפקיד מבצעי, נותנת פקודות והנחיות. אם האנשים שמסביבה היו קוראים את מה שאנחנו קראנו לאורך הדרך, אם הם היו מבינים איזה דרך היא עשתה כדי להגיע לכאן, הם היו מעריצים אותה עוד יותר. מבחינתי כשאני מסתכל על אלכס, באמת השמיים הם הגבול. אם אתה יכול להוציא את עצמך מהמקומות שהיא הייתה בהם אז אני צופה לה גדולות.
צילום: רועי ברקוביץ | בימוי: דור אברבוך | איפור: סגית רייס | הפקה: נטע ספילמן, דנה בן ג'ויה | עריכה: שחר זלצמן | אפטר: יותם מאליק
לצפייה בסרטונים נוספים היכנסו למתחם "הסיפור שהולך איתי"
"עובדה" עם אילנה דיין: העונה החדשה, בקרוב בקשת 12
