תחקיר: דנה סומברג
במושב הנידח שבו אני מתגורר, לא מקובל לטפח חיות מחמד. אם הכלב ששומר על הלול חולה, עליו להבריא בכוחות עצמו, או "להחזיר ציוד". חברי מהמושב, משה אטיאס, ליווה אותי באחד מביקורי הרבים אצל הוטרינר עם כלבתי האהובה - אשר סבלה ממחלה כרונית. בדרך עוד ניסה לשכנע אותי להשליך את הכלבה באיזה ואדי, תוך הבטחה שישיג לי כלב חלופי, בריא ויפה, בחינם. "אני לא אשלם על כלב אפילו אם הוא ידבר", הוא נשבע. כשנכנסנו למרפאה אטיאס המסכן קיבל את שוק חייו, כשראה כיצד מתאמצים להציל את חייו של חתול בניתוח יקר.
בשבוע שעבר היה זה תורי לחטוף הלם קל, מול המחזות בהם נתקלתי במהלך הכנת הכתבה: גברת שרוכשת מלתחה לכלבה בחנות מותגי יוקרה לתינוקות, כלב חביב שמקבל תרופות פסיכיאטריות כי ניסה לברוח מהבית, ושלל טיפולים אחרים לידידינו בעלי הזנב, מסדנת הרזייה ועד טיפולי אקונפונקטורה. אומרים שכול כלב ביג'י יומו, ומסתבר שבאמת באו ימי הכלב. האם אלה ימים טובים או רעים? תשפטו אתם.
