כמעט כל כתבה היא מסע. יש מסעות שבהם הגיבור שלך מתגלה כאחר לגמרי ממי שחשבת. יש מסעות שבהם אתה חרד לשלומך. ויש מסעות שאתה חוזר מהם בשתיקה. שתיקה גדולה. מהדהדת. רועשת כמו סירנה טועה באמצע הלילה. שתיקה שטורדת את המנוחה.
כבר שבוע שאני לא ישן. חוזר מחדר העריכה מעוד משמרת על הכתבה המיוחדת שנביא ביום חמישי, מפטפט קצת עם זוגתי שתחייה, רואה טלוויזיה, מנסה להירגע. ואז, ברגע שבו אני נרדם מופיעות התמונות של סיגל וניצן. אין פס קול לתמונות האלה. רק שתיקה.
הנה סיפור על אמא ובת שנאלצות לצלול ביחד לתוך קרביו של הגיהינום. אל המחלה שאנחנו עדיין פוחדים להגיד את שמה. אמא ובת שמוצאות את עצמן שוב ושוב מול התהום, ושוב ושוב הן משלבות ידיים וממשיכות ללכת, עד הנפילה הבאה.
או כשניצן, הילדה עם החיוך הכי יפה שאני מכיר, נשברה באמצע השיחה שניהלנו בחצר ביתה וכשהרגשתי נורא עם עצמי, מלא ברגשות אשמה, היא תקעה בי מבט עם עוצמה של 70 טון כוח סוס, כאילו אומרת 'יאללה, תרגיע, הכל בסדר, תמשיך לשאלה הבאה'.
זה קרה גם לקראת סוף הצילומים, כשסיגל, שמצבה החמיר, לא הצליחה למצוא רגע אחד של שלווה על כיסאות ההמתנה של בית החולים. כשבעלה גלעד התחיל לדאוג, אולי טיפ טיפה לרחם, היא תקעה בו בדיוק את אותו מבט מהפיסקה הקודמת ושלחה אותו לבדוק מה קורה עם ניצן שהייתה בטיפול כימו באותו בית החולים באותו רגע ממש. 'יאללה', אמרה לו, 'סע לשלום, המפתחות בפנים'. ארבעה ימים אחר כך הלכה לעולמה.
כמה שבועות קודם לכן, ערב יום הכיפורים, צלצלתי לבית משפחת ארד להתנצל אם בשיחות הארוכות איתם פגעתי במשהו או הייתי לא עדין מספיק. סיגל האמא ישנה וגלעד האבא שענה לי הרגיע אותי. 'הכל בסדר', ענה לי, 'נראה לי שהצילומים שלכם דווקא נתנו לה תחושת הקלה'.
בהלוויה שלה ניגשה אליי אחת מחברותיה הטובות וסיפרה לי שסיגל התקשרה אליה אחרי הראיון. היא אמרה לה שהשיחה איתי מול המצלמה נתנה לה הזדמנות לשחרר כמה פחדים שעד אז לא הצליחה לומר בקול רם, בוודאי לא מול בני ביתה.
יש לפעמים משהו בודד בלהיות אמא. וכשאת אמא חולה לשלושה ילדים שאחת מהם חולה גם היא באותה מחלה, הבדידות גדולה פי כמה.
אנחנו מקדישים את התוכנית לכל החולים שמרגישים לפעמים הכי לבד בעולם. שלא יכולים לשמוע יותר קלישאות כמו 'חייבים לנצח את הסרטן' או נפגעים ממבטי המבוכה מול הקרחת החדשה. דעו שאתם לא לבד. יש מי שמקשיב, גם כאן וגם בקבוצת הפייסבוק של עמותת עתיד ורוד - גם אני חליתי בסרטן השד שסיגל הייתה אחת החברות הראשונות בה.
תודה לסיגל וניצן שהרשו לנו להכנס לכמה חודשים למעגל הפנימי, הכל כך יפה וקדוש הזה, של אם ובתה.
עובדה, ימי חמישי מיד אחרי החדשות