"בתוך ים הפרידות שנכפה עלינו לצערי לאחרונה, ההספדים, הגעגועים והדמעות, קשה לפעמים למצוא את המילים הבהירות, המדוייקות, שיוכלו לכבד באמת את מי שהלך מאיתנו. וגם אם אנסה להסביר, במילותיי המצוחצחות ביותר, כמה מיוחד היה ספי, לא בטוח שאצליח. כי הנשמה של ספי נמצאת בגאונות של הפואנטה. ההתחלה שבה לכד אותך, האמצע שבו ייצר ציפייה וידע שאתה שלו, כמו ילד, מהופנט לסיפור, והבום הזה של הפואנטה שבאה משום מקום והייתה תמיד מופרעת ומצחיקה וגם נוגעת ללב. 
אני כבר בן 30+, ראיינתי מאות אנשים בחיי, את אלה שבהם התאהבתי אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת. בספי התאהבתי. נפגשנו לפני שמונה שנים, הוא בא לדבר בפעם הראשונה על הסרטן שלו, זו הייתה אחת הכתבות הראשונות שלי ב'עובדה' בקיצור - באתי מלא פחד ויראה. ושם - בין התפוזים והקלמנטינות בפרדס שפורח עוד מימי סבתא שלו, למדתי משהו על אנושיות וכריזמה. לא האמנתי ששיחה על סרטן יכולה להיות מצחיקה כל כך. וספי ידע להצחיק בעיקר כי ידע כמה ממסתורי הנפש האנושית. אני רציני, ההבנה שלו בני אדם הייתה חייתית ממש, הוא צפה בך, קלט אותך ותוך שנייה השכיב אותך על הריצפה, גורם לך להתחנן שיפסיק, כמו בסשן דגדוגים שיצא משליטה. 
אהבתי את ספי. הוא הזכיר לי את סבא שלי ישראל קובן, בהומור קדחתני שיש בו טירוף של פוגרום וארומה של מרק עוף מנחם. מעטים האנשים שיודעים להצחיק עם. וספי ידע. 
שלושה ימים היו לי עם ספי ריבלין. עכשיו אני מבין איזו זכות נפלה בחלקי, איזה עונג, כמה שמחה. 
תודה ספינקה. נשיקה וחיבוק, ממך אי אפשר שלא להפרד בחיוך".