פגשתי את נעמי שמר לפני כעשר שנים. היא הייתה אחרי ניתוח לב פתוח עם אפס סבלנות לעיתונאים צעירים ואני הייתי עיתונאי מתחיל שבא לראיין את ארץ ישראל הישנה והטובה. הציפיות של שנינו הופרכו מהר מאד. "נמאס לי להיות מחוברת באינפוזיה לפסנתר", אמרה לי חמש דקות אחרי שפתחה את הדלת, "הייתי בטוחה שמהניתוח הזה אני כבר לא קמה, כתבתי צוואה, נפרדתי מהמשפחה, ממש לא התכוננתי שיהיה לי כאן עוד זמן".
את הזמן החדש שלה, זמן הפציעות, נעמי החליטה לבלות בדרך שלה. רחוק מצלו של הסמל, צופה ימים שלמים בתוכניות בישול וטלנובלות, מפטפטת עם ידידות, קוראת. אני זוכר שעל השולחן שלה נתקלתי בספר שירים של חנוך לוין. "מה לך ולחנוך לוין?", שאלתי, "סליחה", ענתה, "מה אתה חושב שאני? צפיחית בדבש?".
באתי לראיון של שעתיים ונשארתי שבועיים. היא ללא ספק אחת הנשים החכמות, שופעות האירוניה והאמיתיות שפגשתי. קרא לנו משהו שלא קורה בדרך כלל בין עיתונאי למרואיין. נשארנו בקשר. אני מעז לומר שהפכנו לחברים רחוקים - פעם צלצלתי לדרוש בשלומה, פעם אחרת התקשרה לשדך לי בת של איזה חברת כנסת. שבועיים וחצי לפני מותה התקשרה להחמיא לי על סרט שעשיתי וכשהשיחה עמדה להסתיים אמרה: "רוניל'ה, אם בא לך לקשקש עוד קצת, בוא עכשיו, זה הזמן". ואני לא באתי.
לפני חודש מצאתי את עצמי שוב בדירתה. הכל נשאר אותו דבר: הפסנתר, תמונות הנכדים שמעליו, כורסת הטלוויזיה המפנקת. רק נעמי איננה. ביחד עם הבת הנפלאה שלה, ללי, יצאנו למסע בין ארגזיה. מסע אל חיים פרטיים מאד של משוררת לאומית. מהטיוטה הראשונה של 'ירושלים של זהב', דרך מכתב נואש ומפתיע שכתבה בזמן שירותה הצבאי ועד השיר הראשון שלה, שכתבה בגיל חמש, שיר שכתוב בעברית מהפנטת. פגשנו גם את אחותה רותיק ואחיה יענקלה, חבריה הטובים רבקה מיכאלי ודודו אלהרר וגם ירדנה ארזי ושולי נתן.
אני מקווה שהכתבה הערב תחזיר אלינו את הקול הבהיר שלה, את המילים המכשפות, את נעמי שהיא לא רק סמל ושירים לימי הזיכרון אלא גם אישה גועשת, חדה, משוררת נפלאה של אירועים לאומיים אבל גם של הרגעים הקטנים בחיינו.
אני גם מקווה שאיכשהו, אם היא שומעת איפשהו, הצלחתי להראות לה כמה אהבתי אותה. כמה אני מתגעגע.
עובדה, חמישי ב-21:15
>> פספסתם את הפרק? הפרקים המלאים של עובדה לצפייה ישירה
עוד בעובדה השבוע: ברוני הסמים הישראלים בגואה